איפה: כאן 11
כמה: הביקורת נכתבה לאחר צפייה בשני פרקים (מתוך שלושה)
המלצת tvbee: לצפות כדי להבין מי באמת היה גדול המרגלים הישראלים

"אין לי מושג מי הוא היה באמת", אומרת סופי בן דור בפתח הסדרה "לוחם 566". בתחילה, זה נשמע מעט תמוה. לא רק שבן דור מדברת על אביה, אדם שהיא אמורה להכיר היטב; היא מדברת על המרגל המפורסם ביותר בתולדות המדינה - אלי כהן. נכתבו עליו לפחות שמונה ספרים (ועוד ספרים שבהם מוזכרות עלילותיו, כתבות ומאמרים), סרט טלוויזיה בריטי-אמריקאי ומיני סדרה בנטפליקס. הוא כל כך מפורסם עד שהוא הפך שם כל-ישראלי נפוץ וכמעט גנרי לשם שמזוהה איתו מיד. אפשר להניח שיותר ישראלים מכירים את אלי כהן המרגל בסוריה מאשר את אלי כהן שר הכלכלה. אבל בן דור אומרת את מה שבמידה רבה יכולים לומר ישראלים רבים שגדלו על אגדת האיש שלנו בדמשק: "קיבלתי רק מיתוס. רק פלקט".

אלי כהן הוא אכן מיתוס ישראלי. במאי 1995 אמר יצחק רבין בעצרת לזכרו של כהן שמה שנותר מכהן הוא "האגדה המלווה את שמו, מתעצמת ומתגברת משנה לשנה, ומציאות ודמיון משמשים בה בערבוביה". "לוחם 566" של ליאורה עמיר ברמץ ואיל תבור והעורך האחראי איתי לנדסברג-נבו הוא ניסיון לא רק לספר את האגדה במלואה, אלא גם להלביש אותה בצלם אנוש. בשלושת פרקיה (שני הראשונים זמינים לצפייה בפלטפורמות הרלוונטיות, השלישי ישודר בשבוע הבא) מבקשת הסדרה לגרד את הפוסטר של גיבור קהיליית המודיעין מקיר הנופלים ולהציג את האיש המשופם שעמד מאחוריו.

ההתגלמות המובהקת של היומרה הזו היא נקודת המבט המרכזית שממנה מסופרת הסדרה, ושלתוכה מצטלבות כל נקודות המבט האחרות. זו נקודת מבטו של כהן, כפי שהיא מובאת מתוך הפרוטוקולים של המשפט שנערך בסוריה (ושנותר חסוי ברובו). בקטעי אנימציה המלווים בקריינות בערבית (בקולו של לואי נופי מ"השוטר הטוב") מסופרות עלילותיו של כהן מתחילת פעילותו המחתרתית במצרים (שם ניצל בנס מהסתבכות בפרשת עסק הביש) ועד לסיומה על עמוד התלייה בסוריה (תמונה שעדיין מעוררת זעזוע). לתוך עדותו של כהן משולבים ראיונות עם בני משפחתו, עם אנשי מודיעין, ועם כל מי שבא במגע עם הסוכן הזר ויכול ללמד במשהו על האיש שבחר לחזור שוב ושוב אל הסכנה בדמשק, גם כשהיה כמעט ברור שהיא תביא עליו את סופו.

*

התוצאה לא מכתימה כמעט את דיוקנו ההרואי של כהן; הוא עדיין מצטייר כמרגל יוצא דופן (ראש המוסד המנוח מאיר עמית אמר עליו פעם שהוא לא פועל בדרכים מקובלות) עם כישורים חברתיים מושלמים, מסירות חסרת גבולות (הלכה למעשה), יצר הרפתקני, אומץ לב מרשים ודחף פטריוטי אדיר - ואולי גם רצון להוכיח את עצמו ואת נחיצותו למדינת ישראל, לממסד המפא"יניקי שהקשה עליו להשתלב בשוק העבודה, ולחזון הציוני שהתגשם בלעדיו. כל אלו יכולים להסביר, אולי, החלטות כמו נטישה מעשית של המשפחה למשך שנים, הפרת הוראות שנועדה לשמור על ביטחונו נוכח חשיפת פושע נאצי נמלט, וסירוב להצעה להימלט מסוריה טרם נתפס. הסיפורים שמביאה "לוחם 566" לא מציגים תחכום מעורר השתאות, אבל הם מראים מרגל שידע ליצור רשת קשרים ענפה ומגוונת - מטייס מיג פשוט דרך איל ההון מוחמד בן לאדן (אביו של אוסמה) ועד נשיא סוריה אמין אל חאפז -ולינוק ממנה את כל מה שיש לה לתת, תוך שהוא מצליח לשמור על זהות בדויה ולהעביר את המודיעין בדיסקרטיות אך באינטנסיביות. זו לא אקזוטיקה ג'יימס בונדית (למרות שכהן אסף לחיקו, ככל הנראה, לא מעט נערות בונד סוריות), אלא עמל יומיומי נטול אקשן וזוהר - ועתיר סכנות.

ואולם, "לוחם 566" (מספרו של כהן במצבת המרגלים; בכתבה של רונן ברגמן בספטמבר ב"ידיעות אחרונות" כהן מוזכר דווקא כ"לוחם 88") מצליחה להפוך את כהן לדמות מורכבת יותר מסיפור הגבורה שנקשר בשמו. היא מעלה, למשל, את האפשרות ששגה לא פעם (למשל, כששכח לגזור תוויות מבגדים שקנה בדמשק), ובעיקר מציירת אותו כמי שלקה - מתוך אותה תחושת שליחות ("חשתי שאני כעין מגדלור המנתב את דרכה של ספינת ישראל במיצר", הוא מספר) - בעיוורון מפני סימני הסכנה. קל, כמובן, לזהות את הסימנים הללו בדיעבד, אבל כהן ידע על חלקם בזמן אמת: הוא הוזהר על ידי מכריו בדמשק, והוצע לו לנטוש רגע לפני שנתפס.

כהן אמנם סירב לבקשת משפחתו שלא לחזור לסוריה למה שהפכה לנסיעה האחרונה בחייו, התעלם מתמרורי האזהרה ודחה את הצעת המילוט - אבל בנטל האחריות, על פי הסדרה, נושאים גם (ואולי בעיקר) שולחיו. הם, שהתמכרו לביצי הזהב הדמשקאיות שהטיל עבורם כהן, לחצו עליו לחזור וידעו לפרוט על כל נים פטריוטי בנפשו - וכאלו היו למכביר. "ניפחו אותו, טוב שלא התפוצץ", מספר מקים יחידת המסתערבים סמי מוריה, "כולם אומרים לו 'אתה מציל את המדינה, אתה ואתה'. מי יעיז להגיד 'אני לא נוסע'?".

*

ובכלל, "לוחם 566" לא ממהרת לשתף פעולה עם הנרטיב המוסדי-ממסדי, שנדמה כי משתמש בפוסטר הגבורה האלי-כהני כדי לכסות על התקלות שהפכו את הכרזה לתמונת הנצחה: הקרעים בסיפור הכיסוי, שיקול הדעת הלקוי בהפעלה, ההתעלמות מאותות המצוקה. בעמוד של כהן באתר "יזכור" מתוארת נפילתו בידי הסורים כתוצאתה של תקלה נקודתית ולכאורה בלתי נמנעת - העברת ציוד מעקב רוסי לסוריה, "פרט מידע שנעדר מידיעתו". אין זכר לשרשרת האירועים שקדמו ושסבבו את הגעת המכשיר הרוסי, ולא לשרשרת נורות האזהרה שהבהבה מעל ראשו. יתר על כן: על פי הסדרה, אלי כהן דווקא שמע על הדבר מדוד אגמון, איש המוסד בדמשק - אך סירב, כאמור, לנטוש את משימתו. לפחות שתי ועדות חקירה בדקו את הפרשה, אך הדו"חות נותרו חסויים. אפילו משפחתו של כהן לא זכתה עד היום להציץ בתיק הלוחם של כהן במוסד.

אלי כהן (צילום: כאן 11; ארכיון צה"ל)
לגרד את הפוסטר - אלי כהן | צילום: כאן 11; ארכיון צה"ל

עוד לפני הסדרה, מי שהחל לקעקע את הנרטיב באומץ היה דווקא ראש המוסד עצמו, תמיר פרדו, שהודה ב-2015 ש"חזרתו האחרונה לסוריה היתה שגיאה". פרדו לא ויתר על הטיעון השגרתי בדבר "הסיכון הכרוך בתפקיד", אך לא טשטש את חלקו של הארגון שהפך את סכנת החיים לגזר דין מוות. "לוחם 566" צוללת אל תיבת הפנדורה שפתח פרדו, שולפת ממנה אנקדוטות נוספות (כמו הספקולציה על קיומה של חפרפרת במוסד) ומוסיפה עליה נדבך אנושי שנשמט לרוב מסיפור הגבורה: המשפחה שנותרה, פשוטו כמשמעו, מאחור.

האלמנה נדיה מספרת על חוסר הידיעה, על גזירת השתיקה, על הקושי לגדל שלושה ילדים ללא בן זוג, על האינטראקציה הדלה עם אנשי המוסד ועל המחשבה על כך שבעלה מנהל קשרים רומנטיים במשימתו העלומה - והיא מספרת על הכל, בכעס ובצער, באותו טון מאופק ומרשים. היתומה סופי מספרת על הטלטלה קורעת הלב של ילדה שצריכה להתוודע לאביה בכל פעם מחדש רק כדי להיפרד ממנו שוב. שתיהן, ביחד עם האח הצעיר אברהם שהפך את פיצוח התעלומה למשימת חייו, מעניקים לסדרה את רגעיה המרגשים והיפים ביותר.

המיתוס של אלי כהן עושה צדק עם כל אותם גיבורים ידועים ואלמונים שסיכנו ומסכנים את חייהם למען מדינת ישראל. הם ראויים לחסות תחת דגלו של כהן, סמל של גבורה והקרבה, כאחיו גיבורי התהילה. אבל הסיפור המלא והמורכב שמאחורי המיתוס - זה שנחשף ב"לוחם 566" וזה שעדיין קבור בגנזכי המדינה - עושה איתם צדק גדול אף יותר, כאשר הוא מזכיר שמאחורי כל אייקון עומד אדם. על הסיפורים הללו לא חתומים גיבורי-על, אלא אנשים בעלי משפחות מצולקות ולעתים שכולות, בעלי נקודות לחיצה ונקודות עיוורון, ובעלי פגמים. גם האיש שלנו בדמשק היה, בסופו של דבר, איש - בשר ודם.