ב-30 באוקטובר היה אמור לחגוג דייגו ארמנדו מראדונה את יום הולדתו ה-61, אך העולם נאלץ להיפרד מאגדת הכדורגל בנובמבר שנה שעברה, כשנתיים לאחר שהוכרז לראשונה על הפקתה של סדרה עלילתית שתספר את סיפור חייו. ב-29 באוקטובר השנה, בצמוד ליום הולדתו, עלו חמשת הפרקים הראשונים של הסדרה הארגנטינאית המצופה "מראדונה: חלום מבורך", באמזון פריים. מאז עלו שני פרקים נוספים, ושלושת הפרקים האחרונים צפויים לעלות מדי שבוע עד ה-25 בנובמבר, אז ישודר הפרק העשירי והאחרון. מהתמונה הראשונה ששוחררה שלוש שנים לפני צאת הסדרה ידענו שיש למה לחכות: בתמונה נראים שלושה "מראדונות" בתקופות חיים שונות. תמונה שהיא למעשה מעין הבטחה שהסדרה תציג את חייו הסוערים של הכוכב באופן מקיף ככל האפשר. אז האם ההבטחה מומשה? בהרבה מובנים, בהחלט כן. אבל יש גם כמה כוכביות בצד.

"מראדונה: חלום מבורך" היא תוצאה של שיתוף פעולה בין אמזון פריים לערוץ הטלוויזיה הארגנטינאי El Nueve - כך שלמרות שמדובר בהפקה מקומית, הושקע בה כסף רב, כנראה שהרבה יותר ממה שנהוג בסדרות מקומיות. וזה בהחלט ניכר. היא מגוללת את סיפור חייו של מראדונה בשני קווים מרכזיים: האחד מתרחש בשנת 2000 באורוגוואי, כשהכדורגלן התמוטט והיה חשש ממשי לחייו, והשני מתקדם כרונולוגית מילדותו, עלייתו, הישגיו המקצועיים ובהמשך גם התהפוכות הרבות בחייו הפרטיים.

נקודת חוזקה בולטת של הסדרה היא הליהוק - שכולל כמה מהשחקנים הוותיקים והמוערכים ביותר בארגנטינה, את חלקם אולי תזהו מסרטים כמו "דרום אמריקה באופנוע", "דבר אליה", "כאב ותהילה" וסדרות כמו "קטנטנות", "בובה פראית" ו"כמעט מלאכים". ארבעה שחקנים שונים מגלמים את מראדונה מגיל 9 ועד 40, אך שלושה מהווים שחקנים מרכזיים: ניקולס גולדשמידט (ניקו מ"קטנטנות") מגלם את מראדונה בתחילת דרכו ב"ארחנטינוס ג'וניורס", נסארנו קסארו מגלם את מראדונה של ברצלונה/נאפולי/מונדיאל 1986 וחואן פאלומינו מגלם את מראדונה המבוגר.

קסארו הוא שחקן פחות מוכר לצופה הישראלי, אבל מוכר יותר לקהל הארגנטינאי. מדובר בשחקן שכיכב בסדרות ובסרטים מקומיים מוערכים, שזכה בעבר גם בפרסים. ופאלומינו, גם כן שחקן ותיק ומוערך, שיחק בטלנובלות רבות שמי שחי ונשם בסוף שנות ה-90 ותחילת האלפיים ייתכן שיזהה - אבל ככל הנראה שלא, בעיקר כי הוא נאלץ להוסיף יותר מ-20 ק"ג למשקלו עבור התפקיד. שלושתם מצליחים לגלם את דמותו המורכבת והשנויה במחלוקת של מראדונה וניכר שהם עבדו קשה כדי להיכנס לנעליו, הן מבחינה פיזית והן מבחינה התנהגותית.

עם זאת, הליהוק מהווה גם נקודת תורפה מסוימת, בעיקר בשל אי-דיוקים בגילים של השחקנים לעומת האנשים אותם הם מגלמים. כך למשל, אותה שחקנית שמגלמת את קלאודיה, אשתו של מראדונה בשנות האלפיים המוקדמות, כלומר כשהייתה קרוב לגיל 40 - מגלמת אותה גם בתקופה של תחילת שנות ה-80, כשהייתה בתחילת שנות ה-20 לחייה. דריו גרנדינטי אמנם עושה עבודה מעולה בתור ססאר מנוטי, מאמן נבחרת ארגנטינה במונדיאל 1978 - אבל גרנדינטי היום בן 62 ומנוטי היה כבן 40 באותה תקופה. עבודת האיפור בהחלט טובה, אבל היא לא מצליחה לכפר על אי-דיוקים אלו בגילי השחקנים. מעניין לציין כי השחקנים שמגלמים את מראדונה של "ארחנטינוס ג'וניורס" ומראדונה של 86' הם למעשה באותו גיל, אך יאמר לזכותם כי הראשון נראה פחות מגילו ובהחלט עובר כמראדונה צעיר יותר.

אי אפשר להפריד את חייו של מראדונה מההיסטוריה של ארגנטינה, ויוצרי הסדרה הצליחו להוסיף קונטקסט היסטורי לאירועים שונים בחייו, שמהווה חלק לא פחות חשוב מהכרונולוגיה עצמה של הקריירה של הכוכב. נוסף על כך, ישנן גם כמה אמירות פוליטיות - חלקן מעודנות יותר, אחרות פחות - שניתן לשער שהתווספו לבקשתו של הכדורגלן, שהיה מעורב במידה מסוימת בהפקת הסדרה. כך כתובית בתחילת אחד הפרקים, שנועדה להגיד לנו שהסצנה הבאה מתרחשת בזמן מלחמת פוקלנד, הופכת ב"עדינות" לאמירה פוליטית, כשהמילה "פוקלנד" נמחקת ובמקומה מופיעה המילה "מאלבינס", השם הארגנטינאי לאיים עליהם נלחמו ארגנטינה ואנגליה בתחילת שנות ה-80.

המקור מסעיר יותר מכל סדרה

השחזורים ההיסטוריים ברובם נעשו באיכות גבוהה, עם עבודת אפקטים ועיצוב תפאורה ותלבושות מדויקת במיוחד - וכל אלה משתלבים עם צילומים אמיתיים ששזורים לאורך הסדרה, במהלכה ובסוף כל פרק. עם זאת, ישנם גם כמה אי-דיוקים שיזהו בעיקר ארגנטינאים (כמו כותבת שורות אלה) ו/או חובבי כדורגל/חובבי מראדונה מושבעים. הבולט שביניהם (שהפך לסערה של ממש בארגנטינה לאחר שידור הפרק), הוא רגע שבו דייגו בן ה-9 שומע על מותו של נשיא ארגנטינה לשעבר חואן פרון ואת הוריו בוכים ואבלים על לכתו של המנהיג האהוב. אלא שפרון נפטר בשנת 1974, כשמראדונה היה קרוב לגיל 14. גם המפגש הראשון של מראדונה וקלאודיה אינו מדויק כלל. לא ברור אם אי-דיוקים אלו נעשו בשל ענייני דרמטיזציה, מגבלת הזמן או פשוט רשלנות של הכותבים, אבל חשוב לציין שזה ככל הנראה פחות יפריע לצופה הממוצע ושהסדרה משתדלת להיות נאמנה למקור ככל האפשר.

ואיך אפשר שלא להיצמד למקור, כשהמקור הוא חייו מלאי התהפוכות של מראדונה. הסיכוי שסדרה שמגוללת את סיפור חייו של הכוכב תהיה משעממת, שואף לאפס. והיא לא משעממת לרגע (אם כי יש כמה סצנות שניתן היה לחתוך) ומספקת בידור טוב, דרמטי ומעניין לכל אורכה. אך אם יש עקב אכילס קטן לכך שאף פעם לא משעמם בחייו של מראדונה, הוא שיש פחות זמן להעמיק בדמותו המורכבת. 

דייגו מראדונה, 1986 (צילום: Jorge Duran/AFP, Getty Images)
היה מעורב בהפקה. דייגו מראדונה (האמיתי) ב-1986 | צילום: Jorge Duran/AFP, Getty Images

"חלום מבורך" מצליחה להציג את צדדיו השונים - את מראדונה הכוכב ואת דייגו איש המשפחה. את מראדונה שאהב שאוהבים אותו ואהב גם קצת יותר מדי חגיגות, אלכוהול, קוקאין ונשים - לצד דייגו הפשוט והמשפחתי, שדאג כל חייו לשבעת אחיו ואחיותיו, הוריו, אשתו ובנותיהם. אבל היא פחות מצליחה להעמיק בדמותו המורכבת של מראדונה. אם היו נכנסים עמוק יותר לדמותו, למה שמניע אותו, מה שמרכיב את חלקיו השונים והמנוגדים של אופיו, הסדרה הייתה הופכת מטובה מאוד למעולה. מצד שני, האם ישנה יצירה שתוכל אי פעם לנסות להתעמק במורכבות של אדם שהגיע לרמת הערצה אלוהית, כמעט דתית? לא בטוח. 

מראדונה הגיע מאחת השכונות הכי עניות בבואנוס איירס והפך לכוכב ברמה שמעטים האנשים שהצליחו להגיע אליה. אבל בדרך הוא הפך גם לסמל ארגנטינאי ובהתאם לכך, הסדרה מאוד ארגנטינאית במהותה - וזו נקודה נוספת לזכותה, מהמוזיקה (שבעיקר כוללת רוק ארגנטינאי מתקופות שונות) ועד לאזכורים תרבותיים והיסטוריים שונים שאף ארגנטינאי לא יפספס. אין ספק ש"מראדונה: חלום מבורך" היא חובת צפייה לארגנטינאים וחובבי כדורגל, אבל לא רק. סיפורו הלא ייאמן של הילד העני שהגיע מכלום וכבש את העולם בזכות כישרונו יוצא הדופן הוא סיפור אוניברסלי. הוא טרגדיה על אדם פשוט שהפך לאליל, שפרש כנפיים והגיע הכי רחוק שאפשר, אבל כמו במיתולוגיה, עף קרוב מדי לשמש וכנפיו נמסו. זה סיפור מרתק שראוי לסדרה ו"חלום מבורך" הוא הניסיון הטוב ביותר עד כה לספר את סיפורה של אגדה, גם אם היא לא מצליחה להתעמק מספיק במורכבותו של דמותו השנויה במחלוקת. היא איכותית, מעניינת, עשויה היטב ומבדרת, כפי שסדרה על חייו של אחד השמות המפורסמים בעולם הספורט צריכה להיות.