"היורשת", "Girls5eva", "החנות שיש בה הכל", "בפנים" של בו ברנהאם, "שכונה על הגובה": אולי זו ברודווי המושבתת, אולי זה סתם רצון לתוכן מעט יותר קליל, אבל מה שבטוח הוא ש-2021 היא מהשנים העמוסות ביותר בתכני מיוזיקלס. מהארץ ומחו"ל, בטלוויזיה ובקולנוע, דרמטי או קומי, מבוסס אנסמבל או על זמרת מבטיחה אחת. בישראל, מדינה שאף פעם לא ידעה לאכול את הז'אנר עד הסוף, צבירת התאוצה הזו בכלל מפתיעה. רק שגם עבור חובב מחזות זמר מושבע, כל השפע הזה היה בגדר חימום לקראת הסדרה המבטיחה מכולן - "שמיגדון!" ("!Schmigadoon"), ששני פרקיה הראשונים עלו במהלך סוף השבוע באפל TV פלוס, וארבעת הנותרים יופצו במהלך החודש הקרוב. 

עוד לפני שנטפלים לאנסמבל העשיר ולרצף הרפרנסים הבלתי נגמר, מספיק לראות מי עומד מאחורי "שמיגדון!" בשביל להבין עד כמה היא נרקחה במיוחד בשביל הקהל המתבקש שלה. סינקו פול וקן דאוריו, שעבדו על סרטי המיניונים, הם יוצרי הסדרה (כשפול אף כותב את השירים); לורן מייקלס, אביה של "סאטרדיי נייט לייב", על כס המפיק; וחדר כותבים שמתפקע מכישרון עם שמות מנוסים כמו אליסון סילברמן, ג'ולי קלאוזנר ובואן יאנג (מועמד טרי ומוצדק לפרס האמי על אותה "SNL"). "סאטרדיי נייט לאב" גם נוכחת היטב בגזרת הקאסט, עם ססילי סטרונג ופרד ארמיסן המוכשרים שמשלימים נבחרת חלומות קומית ומוזיקלית של קיגן-מייקל קי ("קי ופיל"), ארון טבייט ("עלובי החיים"), קריסטין צ'נוות' ("וויקד"), ג'יין קרקאוסקי ("רוק 30"), מרטין שורט ואלן קאמינג. 

מתוך "שמיגדון!" (צילום: יח"צ +Apple TV)
נבחרת חלומות קומית ומוזיקלית. מתוך "שמיגדון" | צילום: יח"צ +Apple TV

אחרי רשימת המכולת הבלתי נמנעת, הלאה לעלילה (הפשוטה, אולי יותר מדי): מליסה (סטרונג, שמבהירה עד כמה היא אנדרייטד) וג'וש (קי, שמבהיר עד כמה הוא אוברייטד) הם בני זוג - ותיקים, לא מאורסים, וכבר הרבה פחות מאוהבים - שיוצאים לטיול במעמקי היער כדי להיזכר למה הם בכלל חיים אחד עם השנייה. פנייה אחת לא נכונה מביאה אותם לשמיגדון, עיירה קטנה וצבעונית שנראית כאילו נתלשה מ"הקוסם מארץ עוץ", והם תקועים בה עד שימצאו שם אהבת אמת, בין אם ביניהם או דווקא עם אדם שלישי. אה, וכולם שרים שם. גם בלי שמישהו יתכוון לזה או ינסה "להפעיל" אותם. שירים לא מתוחכמים או מצחיקים במיוחד (בטח בהשוואה לאותה "Girls5eva"), אבל ציטוטים כמו "מי רוצה פודינג תירס? אני רוצה פודינג תירס" עדיין מעלים חיוך על הפנים.

וכמו שמליסה וג'וש תקועים בשמיגדון, כך אנחנו תקועים - בין אם ברצון ובין אם לא, תלוי ברמת האהבה לז'אנר - באינספור רפרנסים למיוזיקלס ויצירות ססגוניות אחרות. שיר אחד נלקח מ"צלילי המוזיקה" ("דו רה מי" הופך לשיר על ואגינות ומערכת הרבייה הנשית), העיירה מבוססת במפורש על המחזמר "בריגדון" והעלילה נראית כמו משהו בין "פלזנטוויל" ל"וונדה-ויז'ן", רק עם שירים שממלאים כמעט חצי מזמן הפרק. זה בסדר, אף אחד לא מנסה להסתיר כאן את המחוות, ו"שמיגדון!" היא בראש ובראשונה שיר אהבה לאחת הסוגות המהנות ביותר בתרבות. 

רק שבשביל להצדיק את קיומו העצמאי, שיר המחווה של "שמיגדון!" צריך להביא איזשהו אלמנט שלא ראינו במקומות אחרים בזמנים אחרים, ולאורך רוב העונה הקצרה נראה שהמטרה העיקרית של הסדרה מתפספסת. הפרקים האחרונים אמנם משפרים במעט את המצב, ומחדדים עד כמה מדובר בסדרה על אהבות אמת ואהבות מאולצות, אבל הם עדיין מקבעים אותה כחגיגה לקהל מאוד מצומצם, ולא כיצירה פורצת דרך. לרגעים נדמה ש"שמיגדון!", סדרה שאי אפשר להתווכח עם רמת ההשקעה שמאחוריה, היא דווקא די עצלנית. היא כובלת את עצמה לז'אנר מיושן ברובו, מה שמביא לכתיבה איומה של דמויות (בעיקר נשים), ובגלל אותו סנדול עצמי אנחנו אמורים לקבל אותה כמו שהיא. רוב חובבי המיוזיקלס, כאמור, יקבלו אותה די בקלות. לגבי היתר, אלה שמצפים למשהו מעט יותר מתוחכם משירים, ריקודים וראנינג-גגס (סורי, פיט), זה כבר לא כל כך בטוח.