הראשונים לזהות ולהצביע ולצחוק על נקודות הדמיון הרבות בין "ג'יני וג'ורגי'ה" ו"בנות גילמור" הם תסריטאי "ג'יני וג'ורג'יה". פאנץ' ראשון בנושא מוטח בצופים כבר בסצנות הראשונות בפרק הראשון של "ג'יני וג'ורג'יה" כמו בשביל לסמן שאל חשש, הסדרה מודעת להשוואה הבלתי נמנעת והיא מבטיחה להיות שונה בתכלית. ובחלק מהזמן, "ג'יני וג'ורג'יה" גם מקיימת את ההבטחה הנ"ל, אבל הבעיה איננה בקונספט המועתק אלא בביצוע הקדחתני של דרמת הנוער החדשה, שעלתה מוקדם יותר השבוע בנטפליקס.
אבל רגע, לפני הפרשנות וקווי הדמיון יש ל"ג'יני וג'ורג'יה" גם עלילה. זהו סיפורה של משפחה קטנה - אם יחידנית וצעירה בשם ג'ורג'יה ושני ילדיה, ג'יני ואוסטין - שעוברים להתגורר בוולסבורי, פרבר אמיד במדינת מסצ'וסטס. כן, זה בהחלט אותו האזור בו "בנות גילמור" מתרחשת. ג'ורג'יה הרתה וילדה את ג'יני כשהייתה בת 15, וכיום, כשג'יני באותו הגיל, מערכת היחסים שלהן פתוחה וכנה יותר משל שאר האימהות והילדות, אבל עדיין טעונה גם בסודות ושקרים. כן, בדיוק כמו ב"בנות גילמור", אם כי לורליי הייתה בת 16 כשילדה את רורי. ג'יני המתבגרת נטמעת היטב בתיכון החדש והאליטיסטי בעיירה - היא מכירה חברות חדשות (כמו רורי!), מתחילה לעבוד בבית קפה מקומי (עם מנהל חתיך שעורג אחר אמה, בדיוק כמו לוק ולורליי!) ונקלעת במהרה גם למשולש רומנטי אחרי ששני נערים, אחד טוב לב ואחד באד-בוי, מגלים בה עניין רומנטי. נכון, בדיוק כמו דין וג'ס מהסדרה הפטפטנית ההיא. ג'ורג'יה, במקביל, מנסה לשקם את משפחתה אחרי פרידה מבן זוג עשיר שמרצה תקופת מאסר. ואמנם יש לה היסטוריה ארוכה של נחיתה על הרגליים למרות שורה ארוכה של משברים שפקדו אותה בחייה, מצבהּ הכלכלי מידרדר והיא מחליטה לשמור אותו בסוד מילדיה ומחבריה החדשים.
כל זה באמת על קצה המזלג כי "ג'יני וג'ורג'יה" היא אחת הסדרות העמוסות ביותר שייצא לכם לראות בזמן הקרוב. מה לא קורה בה? היא עוסקת במין, מגדר ומיניות בריאה, פערי מעמדות, גזענות סמויה (וגלויה), צריכת אלכוהול וסמים קלים, גניבה מחנויות, חיים עם מוגבלות פיזית, הדרה שיטתית של נשים ואוכלוסיות אתניות שונות מתכנית הלימודים, פגיעה עצמית, בריונות ברשתות החברתיות, הונאות אשראי, לחץ חברתי, פגיעה מינית בתוך המשפחה ודימוי גוף מעוות. לעזאזל, יש שם אפילו עלילה שנסובה סביב כנופיית אופנוענים ואיכשהו גם סצנה של ריקוד מתואם-אך-ספונטני במסיבה של בית הספר. רוצה לומר, ש"ג'יני וג'ורג'יה" מתחילה הכי מהר שלה ואז גם מגבירה, ופרקיה מהנים מאוד לצפייה אבל גם מרגישים פעמים רבות כמו פרק חינוכי במיוחד בסיטקום מהניינטיז.
וזה עוד לפני שמנינו את כל הטיפוסים הצבעוניים שמאכלסים את היקום הכאוטי של "ג'יני וג'ורג'יה": אימהות משקיעות ורעות לב, ראש עיר חתיך, קרובי משפחה שצצים בתזמון הכי פחות מתאים ומשהו כמו מאתיים תלמידי תיכון - לכל אחד מהם שפה משלו ודרך משלו להגיד "העלילה שלי הכי נוקבת!". תחשות הגודש מתבטאת גם באספקטים הטכניים יותר של הסדרה, שמסופרת בו זמנית בשני צירי זמן - אחד בהווה ואחד בזכרונה של ג'ורג'יה, שחושפת בהדרגה את הצופים לשנות נעוריה הפרועות - ומלווה גם בקריינות כפולה של האם ובתה.
ההתעקשות הזו להראות הכל, לדבר על הכל ולהסביר הכל עומדת בעוכריה של "ג'יני וג'ורג'יה", שנראה שכוונותיה הראשוניות דווקא טובות מאוד. הדמוית בה אמנם מתמודדות עם קשיים אך פותרות אותם יחד ומגיעות למסקנות בריאות ונכונות, והיא אמנם מלודרמטית לפרקים אבל גם קלילה בכל המקומות הנכונים ומרובה סצנות מבודחות ורפרנסים לתרבות פופולריים שיישמעו רע מאוד כבר בעוד שנתיים. והצפייה בה, בסופו של דבר, נעימה מאוד - פרקיה קולחים ומשתלבים זה בזה בצורה אורגנית, והיא מופקת היטב ומשוחקת היטב. הדינמיקה בין בריאֵן האווי (ג'ורג'יה) ואנטוניה ג'נטרי (ג'יני) איננה מושלמת, אבל בעולם המתואר של הסדרה זה דווקא הגיוני - הן לא אמורות להיות היחידה הסימביוטית שהייתה רורי ולורליי אלא שתי דמויות עצמאיות שרוב הזמן לא מסתדרות זו עם זו.
השפע הסיפורי של "ג'יני וג'ורג'יה" מתחלק על פני דמויות שונות בסדרה - מרכזיות ומרכזיות פחות - והוא פועל כחרב פיפיות. הוא בו זמנית הופך אותה לסדרה רחבת אופקים עם לא מעט דמוית עגולות שאפשר להזדהות איתן, אבל גם לבלגן נרטיבי שלא נראה אמין בשום צורה. וזה בסדר, גם לסדרות מופרכות יש זכות קיום, אולם "ג'יני וג'ורג'יה" גם רוצה שניקח אותה מאוד-מאוד ברצינות. אפשר לתאר אותה כגרסה האפלה והבוגרת של "בנות גילמור" אבל אנא, חשבו טוב-טוב אם התיאור הזה נשמע כמו משהו שהייתם מוכנים לסבול במשך 10 שעות צפייה.