אומרים שמערכות יחסים שמתחילות בשקר סופן להיכשל. אז במקרה של "מגלה טפח: הסיפור של פורנהאב", הסרט התיעודי החדש של נטפליקס, כדאי לדעת בדיוק למה אתם נכנסים: למרות הכותרות, זהו אינו סיפורו של פורנהאב.
את פורנהאב אין צורך להציג, נכון? פלטפורמת הפורנוגרפיה המפורסמת בעולם הוציאה את הפורנו מהמחשכים והפכה את הצריכה שלו מדבר נפוץ אך מושתק לשיח תרבות פופולרית לגיטימי ומיינסטרימי. אולי לשמרנים זה נשמע כמו תהליך הידרדרות מוסרית של החברה, אבל המציאות היא קצת יותר מורכבת - הרי בסופו של דבר, פורנהאב איפשרה לאנשים פרטיים עם מצלמות להפיק תוכן פורנו משלהם שהם שולטים בו, אחת הדרכים הכי בטוחות לעסוק בעבודת מין. אבל ישנו גם הצד השני והאפל יותר: שיתוף הפעולה עם אולפני הפורנו הגדולים שידועים כנצלניים. וגרוע מכך - מדובר בפלטפורמה שמאפשרת לכל פושע, אנס ופדופיל לצלם נשים, לעתים ילדות, ללא הסכמתן - ולהעלות לפורנהאב תכנים שלא נחשבים כלל לפורנוגרפיה, אלא לתיעוד של פשעים אלימים.
"הסיפור של פורנהאב" בהחלט מטיח בענקית הפורנו את ההאשמות הראויות בנושא הזה, ומראה כיצד הגברים העשירים שעומדים בראש החברה לא טרחו להילחם בתכנים הבלתי חוקיים, כל עוד הם המשיכו להרוויח מהם. אבל זהו לא הסיפור המרכזי של הסרט. הסיפור האמיתי שלו הוא המאבק הפנים-פמיניסטי בין מי שנלחמות ונלחמים נגד סחר בבני אדם לבין עובדי ועובדות תעשיית המין. והוא בהחלט עושה מאמץ לנסח את המאבק הזה בצורה ברורה, ולהציג את שני הצדדים.
זה לא אומר שמדובר בסרט אובייקטיבי. "הסיפור של פורנהאב" מביא ריאיונות עם נשים מתעשיית הפורנו שקשה שלא לתמוך בהן, בעיקר כי חלקן מייצרות פורנוגרפיה מהסוג שיכול לתרום לחברה. נשמע מופרך? תחשבו על זה ככה - אם נערים ונערות צורכים פורנו בכל מקרה, לרוב לפני שהם מקיימים יחסי מין ובאופן שמשפיע על איך שהם מתנהלים אחר כך במיטה, לא עדיף להציג להם מודל חיובי? המיינסטרימיזציה של הפורנו מאפשרת ליוצרים - בעיקר נשים וא.נשים קווירים - להציג חלופה לפורנו הנצלני והממוקד בהנאה הגברית הסטרייטית. אחד הסרטים שמוצגים ב"הסיפור של פורנהאב", למשל, מציג שיחה שלמה על הסכמה וגבולות בין משתתפי הסצנה, הרבה לפני שמגיעים לאקשן.
יחד עם זאת, הקול של הארגונים שנלחמים בתעשיית הפורנו בהחלט נשמע בסרט, ולא מבוטל לחלוטין. מה ששני הצדדים מסכימים עליו ללא פשרות הוא שסחר בבני אדם, תיעוד מעשי אונס וצילום קטינות הם קווים אדומים שאין לחצות ותופעות שחובה להילחם בהן. החלק שעליו הצדדים לא מסכימים הוא האיך: רוב החוקים, הרגולציות והמהלכים הכלכליים שננקטו עד כה פגעו ביוצרי הפורנו העצמאיים, שהם אנשים שמשתייכים לא פעם לאוכלוסיות מוחלשות.
מדובר בנושא מורכב ומלא בניואנסים, אבל "הסיפור של פורנהאב" דווקא עושה עבודה טובה בלמקד אותו למסר די פשוט - הבעיה היא לא עצם קיומה של תעשיית הפורנו, וגם לא עובדות המין שנלחמות על מחייתן. הבעיה היא גם לא הדתיים והשמרנים מהצד השני, שמנסים להעלים את כל התעשייה במקום להתמקד בחלק הלא חוקי ולא מוסרי שלה. הבעיה היא קפיטליזם.
במלחמה הזאת, מי שממשיכות להיפגע הן הנשים המוחלשות, משני הצדדים, בעוד הגברים שבפסגה ממשיכים להרוויח על גבן של כולן ולהתחמק מאחריות. הפתרון לכך - כמה לא מפתיע - הוא דיאלוג בין שני הצדדים, שבסופו של דבר חולקים כמה מטרות משותפות. אז "הסיפור של פורנהאב" משקר כשהוא מכריז על עצמו כ"הסיפור של פורנהאב", אבל הוא מציג דיון חשוב וסוער בעולם זכויות האדם, ועושה את זה בצורה די אפקטיבית, גם אם לפעמים מעט דידקטית מדי.