יש דברים שלא צריך להסביר יותר מדי. למשל, אם אני אגיד לכם שאתגר קרת (יחד עם זוגתו, התסריטאית והסופרת שירה גפן) יצר סדרה צרפתית חדשה ומוערכת, אתם כנראה כבר תבינו לבד שיש בה דג זהב מדבר. האם בכל יצירה של אתגר קרת יש דג זהב מדבר? ממש לא. אבל האווירה, תהיו בטוחים, תמיד תהיה אווירה שגורמת לדג כזה להיראות הגיוני בעליל. ואם האווירה הזאת היא משהו שמרתיע אתכם, "המתווך" ככל הנראה איננה בשבילכם.

אני, נבהיר כבר מההתחלה, לגמרי בעד. הדג הזה, שוב - לא כמרכיב אמיתי ביצירה אלא כסממן לטון הכללי שלה - הוא הקו המחבר בין קרת, מישל גונדרי, הקולנוע הצרפתי בכלל וסרטי סינמטק בפרט. או בקיצור, עולמות בהם התארים "הסדרה החדשה של ערוץ ARTE" או "זוכת פרס התסריט בפסטיבל 'לה רושל'" הם דבר שמושך קהל. "המתווך" (ששני התארים האלה הם שלה) שודרה באירופה כבר בשנה שעברה, ואחרי סיבוב סינמטקים ופסטיבלים מגיעה גם לכאן. הקהל כנראה לא יגיע בכמויות, אבל אם יש מישהו שיכול לגרום לישראלים להתעניין בז'אנר, זה כנראה קרת. 

מתוך "המתווך" (צילום: Charles Paulicevich, יח"צ סלקום tv)
יצירה אישית-משפחתית של קרת. אדי מיטשל (במרכז) והאחים קרת ב"המתווך" | צילום: Charles Paulicevich, יח"צ סלקום tv

בראש ובראשונה, "המתווך" היא הרבה יותר מהסדרה החדשה של קרת. הוא יצר אותה לצד גפן (למרות שהנימה מרגישה הרבה יותר אישית מצדו. עוד על כך בהמשך), וליקט אליה כמה מבכירי הז'אנר, בהם מתייה אמלריק ("קוונטום של נחמה"), אדי מיטשל (כל סרט צרפתי שאי פעם ראיתם) ושרה אדלר החצי-מקומית. אמלריק הוא אוליביה, מתווך דירות שנקלע לרצף התרחשויות שלא היו מביישות את ספר איוב, כשבמוקד נמצא מות אמו, המורישה לו בניין דירות רעוע ומוזנח. המנוע העיקרי כאן הוא אותו דג זהב מדבר, שנכנס לחייו של אוליביה אחרי טראומה וחושף בפניו את האפשרות לחזור בזמן.

החזרה בזמן, מיותר לציין, היא פחות "לרצוח את היטלר התינוק ולמנוע את השואה" ויותר "ללמוד דברים על עצמך שהספקת לשכוח". מסעותיו של אוליביה אל העבר סובבים כולם סביב הבניין שהוא יורש, ובין קירותיו אנחנו לומדים עוד ועוד על קורותיו. אוליביה הוא אמנם מתווך דירות, אבל כמו הסנדלר היחף ההוא, אין לו באמת דירה משל עצמו. הכשלים שלו, כמו שאנחנו לומדים לגלות, הם הרבה מעבר לכלכליים וגולשים גם ליחסיו עם אביו, עם בתו ובעיקר עם עצמו. אוליביה זז אחורה וקדימה בזמן, ואולי לא ברור למה זה קורה ולאן אנחנו מתקדמים, אבל כן ברור מה הוא מפיק מהתהליך, ממנו הוא עשוי לצאת אדם חדש.

למרות הנרטיב הדי ברור (אם כי מנומנם לפרקים), ארבעת פרקי "המתווך" הם בעיקר שורה של דימויים, שמציפים שאלות מעניינות על פחד ממחויבות, קיום הבטחות וגורל בלתי נמנע. קטלוג הדמויות סביב הגיבור, כיאה ליצירה צרפתית בכל רמ"ח איבריה, נע בין הביזארי למגוחך, אבל זה לא פוגע ולו במעט מהלב הגדול של הסדרה. והפאנץ' שמגיע בסופה, גם אם איננו חדשני בשום צורה, מצליח להצדיק את המסע המוזר של אוליביה ופותר לנו את כל הפאזל עד החתיכה האחרונה. 

ברגעיה הטובים ביותר - למשל, כשאוליביה יושב בתור למיון ולצדו גבר עם סכין נעוץ בגב - "המתווך" מרגישה כמו בת הדודה הצרפתייה של "פארגו". ובדיוק כמו שהסרט ההוא נחשב לפאר יצירתם של האחים כהן, כך זה עשוי לקרות גם לקרת. רבים וטובים ממני כבר הגדירו את "המתווך" כספק-שכלול-ספק-לקט של כל יצירותיו של האיש, ואני רק אחדד: זה לא אומר שמשהו כאן ממוחזר. להפך, הכל פה מלוטש. ובסופו של דבר אי אפשר להתנתק מהעובדה שגם עבור קרת מדובר ביצירה אישית יותר מהשאר - הוא משתתף בה בעצמו, לצד אחיו נמרוד ובנו הכובש לב (גנב הסצנות מספר אחת של הסדרה), ושקופית הסיום שלה אף מקדישה את הפרויקט כולו להוריו, אפרים ואורנה. זו אולי לא סדרה לכל אחד, אבל היא כן מכניסה אותנו לתוך עולמו הפנימי של אחד היוצרים המסקרנים בעולם, שמוביל אותנו, צעד אחר צעד, בין חדרי הנפש הסבוכים שלו. הבתים של אחרים, הרי, תמיד מעניינים יותר משלנו.