בהכללה לא גסה מדי, כשקומדיה לא עובדת זה בדרך כלל כי היא מתאמצת מדי להצחיק או כי היא מפותחת באופן כושל, בבחינת "היה לנו גרעין מצחיק ולא ידענו איך להצמיח אותו". "חיל החלל", הסדרה שסטיב קארל וגרג דניאלס יצרו במשותף עבור נטפליקס, היא אירוע מאוד יוצא דופן מהבחינה הזאת: היא בפירוש לא מזיעה ממאמץ, ובעוד יותר פירוש אין בה שום דבר מצחיק. לא גרעין, לא גלעין, לא חרצן. למען האמת, בסביבות הפרק החמישי נפוצה אצלי בראש תיאוריית קונספירציה: אולי דניאלס וקארל חששו כל כך שיצא להם מתאמץ שהם החליטו לא לנסות להצחיק בכלל?

קארל מככב בתפקיד הגנרל מארק ניירד, שנאלץ ממש בעל כורחו להקים זרוע חדשה של הצבא האמריקאי, היא "חיל החלל". משימתו של החיל מוגדרת כהצבת "מגפיים על הירח", וכדי להשיג את זה מוצמד אל הגנרל מדען בשם ד"ר מלורי (ג'ון מלקוביץ' בתפקיד הביי-פאר הכי עלוב שלו אי פעם). הקונפליקט בין איש הצבא לאזרח מספק דלק רקטי אבל בהחלט לא דלק קומי, וזה עוד טוב בהשוואה למערכת היחסים המשמעותית האחרת של גנרל ניירד - זו שהוא מקיים עם מגי (ליסה קודרו), זוגתו השפוטה למאסר ממושך בלי שאנחנו יודעים למה (כלומר, גם לא מסבירים לנו מה בדיוק היא עשתה וגם לא ברור למה מישהו חשב שיש לזה ערך קומי). עכשיו הגנרל מגדל לבד את הבת היחידה ארין, שהיא לפחות לא שחקנית שאתה מצפה ממנה להיות מצחיקה (דיאנה סילברס, "חורשות את הלילה"), אז זה חצי בסדר שהיא מאוד לא. 

כבר בתחילת הפרק הראשון הציקה לי החלטה סגנונית מוזרה: לסדרה הזו יש לוק של דרמה, לוק מופק, מהוקצע, קר. זה לא רק שונה דרמטית מהסגנון המוקומנטרי של "המשרד", הסדרה שדניאלס יצר את הגרסה האמריקאית שלה (ושקארל עשה בה כמובן תפקיד ראשי בלתי נשכח); הווייב הנקי של מפקדת חיל החלל, על אחת כמה וכמה כשהוא מצולם בפריימים סטטיים-אסתטיים, מעקר את מעט ההומור שהתסריט מספק. זה כמעט אירוני, כי זה עיקור בשני המובנים של המילה, וזה לגמרי אירוני שאחד הדברים היחידים שמעוררים חיוך בסדרה הזו הוא האופן הספציפי שבו היא יורה לעצמה ברגל. 

"המשרד" הייתה מצחיקה ואכזרית, אבל עם לב. הלב הזה היה היחסים בין פאם וג'ים, דמויות שאהבנו לאהוב וששימשו קונטרה מושלמת לבוס מייקל ולמוזר המשרדי דווייט, שבהתאמה שנאנו והוקרנג'נו מהן. ב"חיל החלל" נעשה ניסיון מעניין כשלעצמו להפוך את הדמות של גנרל מארק לכל הדברים האלה ביחד - הוא מיושן, הוא כוחני, הוא לא הפלאפל הכי אפוי בפיתה, אבל תראו, הוא בן זוג נאמן וכל כך אוהב את בתו - אבל במקום דמות עגולה, הגנרל הוא כתם מטושטש. לגמרי לא ברור מה הקטע שלו, ובהיעדר מפתחות קומיים מוגדרים, שום דבר שם לא עובד. בהינתן שזו סדרה מאוד גיבור-צנטרית, הכשל הזה לבדו הוא מכת מוות.

אני משחזר מה ראיתי - מהפרק שבו ניירד ומלורי מחפשים מרגל תעשייתי ועד זה שמתמקד בביקור ההתייחדות אצל מגי, מקו העלילה שבו יזמית הייטק מנסה למכור לחיל החלל דלק מתקדם שבכלל לא עובד ועד הנוכחות המרומזת של משטר טראמפ, גם אם לא קוראים לו ככה - ויוצא לי שהסדרה הזאת היא שילוב מופלא כמעט של סאטירה נטולת שיניים, סיטקום-מקום-עבודה עבש, דרמדי משפחתית מהסוג שאף אחד לא היה טורח להיכנס אליו בנטפליקס וגרסה נטולת מדע בדיוני - והומור - של "גברים בשחור". כאמור, מופלא.

לצד "המשרד", גרג דניאלס היה שותף ליצירת "מחלקת גנים ונוף" ו"המלך היל", וכתב ל"משפחת סימפסון" ול"סאטרדיי נייט לייב". אין ספק שנתקיים בו הביטוי האמריקאי "He knows what’s funny", ולא סביר שבוקר אחד הוא פשוט שכח מה מצחיק. יותר הגיוני שהוא וקארל ניסו להמציא מחדש את הקומדיה הטלוויזיונית עם פרקים באורך ביניים של 27-35 דקות, אותו סגנון סטרילי ואותה כתיבה כל כך לא מתאמצת שהיא אפילו לא מנסה. עכשיו, הנה לקח לחיים: אם יש לך רעיון שאף אחד לא חשב עליו קודם, השאלה הראשונה שעליך לשאול את עצמך היא *למה* אף אחד לא חשב עליו. לא אחזור כאן לדיון העייף על הנטייה של נטפליקס לאפשר ליוצרים שהיא חפצה ביקרם לעשות מה שבא להם ללא כל התערבות, אבל בהיעדר גוף שידור שישאל מה הקטע עם האורך של הפרקים והסגנון של הבימוי והכתיבה, היית מצפה למעט חקירה עצמית של דניאלס וקארל בעניין הזה. בדיוק כמו שהיית מצפה מקארל, איך להגדיר זאת, אה כן, להיות מצחיק פעם אחת בשמונה פאקינג פרקים.

שיהיה ברור, ראיתי דברים גרועים יותר. סדרה לא-מתאמצת היא בהגדרה לא מעצבנת, שזה כבר משהו. אבל בין הקאסט המבוזבז לחלוטין וחוסר היכולת המוחלט לעורר חיוך, "חיל החלל" היא אכזבה עצומה.