ל״הרמון״, הדרמה החדשה שעלתה אמש ברשת 13 (ימי חמישי ב-21:00), יש נקודה פתיחה שקשה מאוד לפספס איתה. היא אמנם נפתחת בהצהרה שכל דמיון בין האירועים המתוארים למציאות מקריים בהחלט, אבל היא גם נותנת קרדיט לספר ״נביעת אמת״ שנכתב על ידי אחת מנשותיו של גואל רצון, מעיין מרים סמדר, כהשראה. העובדה הזאת בלבד מבטיחה ל״הרמון״ קהל שבוי - תתקשו למצוא אדם שאינו סקרן לגבי מה מתחולל בכתות מהסוג הזה, וכשמבססים את זה על סיפור שקרה כאן בישראל הקטנה, ועוד זורקים בפנים שלל שחקנים אהובים אלון אבוטבול, שני קליין ורומי אבולעפיה, מדובר בנוסחה שסביר שתצליח, בוודאי בפריים טיים של אחד הערוצים המרכזיים.
״הרמון״ מתקשה לספק את הסחורה המציצנית הזאת בפרק הראשון שלה, אבל כשצוללים לפרק השני, שלא במקרה שודר בצמוד לראשון, נחשפים כבר ליותר מהצדדים האינטימיים של העולם המסקרן הזה. פרק הבכורה מתמקד במאיה (חן אמסלם המצוינת) ובאחותה הגר, האחת כבר מתגוררת בביתו של שבתאי צדיק, בן דמותו של רצון, והשנייה רק מתחילה להתוודע אליו, על רקע המחאה הנואשת של ההורים של השתיים. הבחירה להתמקד אך ורק בסיפור של המשפחה הזו בפרק הראשון משונה והופכת אותו אפילו למשעמם לפרקים, אבל כאמור - הפרק השני כבר עושה תיקון ונותן טעימה ממה שיהיה בהמשך הסדרה.
חשוב לציין שזו אינה הסדרה שתספק את מי שכבר גמע אינספור דוקומנטריים על כתות או פשע אמיתי, ובאופן כללי היא לא סדרת איכות שמכוונת גבוה, אלא מספרת סיפור ישיר וקל להבנה על ידי הצופה. זו כמובן בחירה חכמה, אבל מי שהרף הטלוויזיוני שלו גבוה במיוחד, סביר שיתאכזב מדלות הסאבטקסט הפסיכולוגי. לשאר העולם יש דברים טובים למצוא ב״הרמון״, ובראשו הקאסט המגוון והנהדר, שבאופן טבעי מלא בנשים. מאבוטבול לא נדרשות יכולות משחק יוצאות דופן בשני הפרקים הראשונים, אבל בכל פעם שהוא מופיע על המסך, קשה שלא להרגיש את ארוחת הערב מטפסת במעלה הגרון - בדיוק הסנטימנט שהדמות הזאת אמורה לעורר.
נקודת חוזקה נוספת היא הסצנות שמראות את חיי היומיום במשפחה המורחבת, כמו עקירת שן ביתית או היציאה של הנשים לקניות בסופר, שמהדהדת - יש לקוות שבכוונה - לסצנות דומות מ״סיפורה של שפחה״. נקודת החולשה הרצינית של ״הרמון״ היא מהסוג הקטנוני שלא מצליח באמת לפגום בה - פסקול קלישאתי שנשמע כאילו מישהו חיפש במאגרי סאונד ״מוזיקה מצחיקה״ או ״מוזיקה מותחת״ ובחר בדיל הזול ביותר.
ל״הרמון״ יש פוטנציאל ענק להיות סדרה מטלטלת, רק מעצם היותה מבוססת על סיפור אמיתי מדהים כל כך. היא גם מגובה בשחקנים שיכולים להתמודד עם אמוציות מורכבות וניואנסים פסיכולוגיים. הבעיה היחידה איתה כרגע שהיא לא דורשת את זה מהם. בשלב הזה היא מרגישה מעט עצלה, שמרנית ומיושנת, כשהיא נמנעת מלהציג מורכבות, עומק או מהלכים תסריטאיים מרשימים שעומדים בסטנדרטים הגבוהים מאוד שהציב תור הזהב של הטלוויזיה. במקום, היא מסתפקת בלהציג את המתרחש באופן כרונולוגי וישיר וסומכת על הסיפור שיעשה את שלו. ובכל זאת, מגמת השיפור החד מהפרק הראשון לשני רומזת שאולי המורכבות תגיע בשלב מאוחר יותר.
tvbee בפייסבוק