נמאס להתלונן על ריבוי סדרות הפשע האמיתי - אפילו הקיטורים האלה התחילו לחזור על עצמם. אבל בסופו של דבר, יש ביקוש לסיפורים מבוססי מציאות בטלוויזיה על אנשים שסירבו לציית לחוקים. אנשים ממשיכים לפשוע, ולעיתים קרובות המציאות מטורללת יותר מכל המצאה תסריטאית, קצת כמו במקרה שבו אנחנו עוסקים היום: הסדרה הבריטית "The Thief, His Wife and the Canoe" (ב-yes היא נקראת "הנוכל, אשתו והסירה", ב-HOT "הגנב, אשתו והקאנו"). העניין הוא שבסדרות האלה באופן כללי, ובסדרה הזאת ספציפית, הסיפור הבסיסי הוא הדבר המשוגע ביותר, והסדרה שתספר אותו בדרך כלל תהיה בסיסית למדי.
מעשה שהיה כך היה: ג'ון ואן דרווין, זוג שחי באמת, נקלע לקשיים כלכליים. ג'ון, סוהר במקצועו, תמיד חלם להתעשר, אבל למרבה הצער האיש לא היה גאון פיננסי - וגם לא איזשהו סוג אחר של גאון. מדובר בדביל. אן פשוט הייתה צריכה להתמודד במשך עשרות השנים לצדו עם הניסיונות העקומים שלו להרוויח כסף. הסדרה מתחילה ביום שבו אחד מניסיונותיו של ג'ון הולך צעד אחד רחוק מדי: כדי להימנע מפשיטת רגל הוא מחליט לזייף את מותו, ולו רק בשביל שהשניים יגבו את דמי ביטוח החיים שלו. בהתחלה, אן נחרדת מהרעיון. היא לא מוכנה להיות פושעת, ובוודאי שלא לשקר לבניה, אבל תחת מכבש הלחצים שבעלה מפעיל עליה היא נכנעת ותוכנית זיוף מותו של ג'ון (בעזרת סירת קאנו מגוחכת) יוצאת לפעולה. כפי שאפשר לתאר, זה הולך להשתבש בכמה וכמה דרכים שונות.
יכול להיות שהבעיה העיקרית בסדרה היא המסגור שלה. גם הטריילר וגם השם ההיתולי גרמו לי לחשוב שאני עומד לראות מעשיית פשע מסגנון עדות האחים כהן: שני אנשים רגילים ולא חכמים במיוחד מנסים להתעשר בדרך לא חוקית ומסתבכים בשלל דרכים שונות ולא צפויות. אבל מדובר בסדרה חמורת סבר הרבה יותר, בין השאר בגלל שהמהות של הסדרה היא יחסיהם הרעילים של ג'ון ואן. המקרה האמיתי התרחש כמה שנים לפני שמונחים כמו "גזלייטינג" ו"התעללות רגשית" היו משהו שנידון בהרחבה אחרי כל פרק של "חתונמי", והחלק שבו הסיפור של השניים נהיה יעיל רגשית מתחיל כשאנחנו מבינים שאן בעצם הייתה נתונה להתעללות מצד בעלה הנאלח שאילץ אותה לשקר לילדיה ולמשטרה. עד אז, נשאלת שאלה אחת חשובה: מה "הנוכל, אשתו והסירה" מביאים שאף סדרה אחרת לא הביאה לפניה?
טלוויזיה לא חייבת להיות חלוצית בתחומה, אבל מוטב שתרענן אותי קצת. טיפה. משהו. וזאת הבעיה העיקרית: "הנוכל, אשתו והסירה" נראית רוב הזמן כמו כל תוצר אחר של ז'אנר הפשע האמיתי, עם הצילום הסטנדרטי, בניית העלילה ההדרגתית וכן הלאה - הכל נראה מוכר קצת יותר מדי. מי שרוצה להתנחם בסוף יום עבודה ארוך מול סיפור פשע רווי מבטאים בריטיים קולחים יקבל את מבוקשו בסדרה הזאת, אבל מלבד שתי תצוגות משחק מצוינות, זה כל מה שהוא יקבל.
ושתי תצוגות המשחק האלה הן בהחלט משהו ששווה לדבר עליו. למשל, אדי מרסן: מרסן הוא מהשחקנים האלה שאתה לא מזהה בשום תפקיד אבל עף עליהם בכל אחד מהם. התפקיד הכי גדול שלו עד כה היה ב"ריי דונובן", אבל מרסן הוא מהשחקנים הבריטיים העסוקים ביותר בממלכה, וזיקית אנושית. הוא יכול להיות פושע קשוח ומאיים בסרט אחד, שוטר מטופש בסרט שני ומורה לנהיגה חנון ועצבני בסרט שלישי, בלי שנדע שמדובר באותו אדם. ב"הנוכל, אשתו והסירה" הוא מתמסר לדמותו של ג'ון ומסרב לגלם אותה בצורה מעוררת הזדהות או אהדה כלשהי - הוא חלאה מבחילה שכל רגע על המסך רק גרם לי לרצות להעיף לו איזו אחת לפנים. ובכל זאת, ג'ון אנושי בכל רמ"ח איבריו. הוא לא קריקטורה של איש מרושע ומטומטם; הוא השכן הזה שלך שאף פעם לא הבנת מה כל כך מחשיד בחיוך הענק שלו.
מולו עומדת מוניקה דולן. ואם הכרתי את מרסן מהופעותיו בכל מיני סרטים בריטיים מצליחים יותר או פחות, את דולן לא זיהיתי גם כשגיליתי בדיעבד שהופיעה באחד הסרטים האהובים עלי מהעשור הקודם ("גאווה"). "הנוכל, אשתו והסירה" בונה משוואה די ברורה שלפיה ג'ון הוא הנבל ומוניקה היא הקורבן שאולץ על ידו לעבור על החוק, לכן קל יותר להזדהות איתה, אבל דולן בפירוש עושה מה שצריך כדי שנהיה בצד שלה, גם כשאנחנו נדרשים לשאול אם היא באמת הייתה כל כך תמימה או שאולי היא קצת נהנתה מכל הכסף הזה. היא מצליחה להעביר את המורכבות הזאת בלי מילים, כשהמצלמה רק מתעכבת על פניה לשניות ספורות, בגמגומים קלים ובניואנסים דקים ועדינים. היא בוראת דמות של אישה שבהדרגה לומדת לעמוד מול הגבר שהקטין אותה רוב חייה, ועושה את זה במומחיות של מאסטרית.
שני השחקנים האלה מונעים מ"הנוכל, אשתו והסירה" להיות בזבוז זמן. היא לא גרועה במיוחד, אבל אין בה משהו ששווה את הזמן שלנו בעולם שבו לכל אחד יש את הסדרה הזאת שהוא חייב לראות ולא הספיק עדיין. אני בטוח שגם חובבי הז'אנר האמיתיים יסכימו שהיו טובות יותר ממנה, אבל בכנות - גם גרועות ממנה היו. מלבד דולן ומרסן המצוינים אין עוד מה לחפש בסדרה הזאת, וזו לא טרגדיה, אבל זה די חבל.