עבור הקהל האמריקאי, "הבזק של רצח" ("Buried") - סדרת התעודה החדשה של רשת שואוטיים - רחוקה מלהיות אירוע שצריך לתת עליו את הדעת. דוקו-רצח מושקע, עם סיפור שבאופן די מוזר לא נחקק בתודעה, אבל שום דבר שמצדיק התייחסות מעבר לכמה ביקורות חיוביות. עבור הקהל המקומי, דווקא הסדרה האמריקאית הזו מרגישה הכי ישראלית שיש: יוצריה הם ארי פינס ויותם גנדלמן, מיוצרי "צל של אמת" (יחד עם מיקה תימור, שמעורבת גם כאן בהפקה). ובזמן ששם הפרויקט החדש שלהם לא מכה גלים, כאן עוד מנסים להתאושש מתוצאות הפרויקט שלפניו.

ייאמר על ההתחלה: יוצרי "צל של אמת" יודעים לעשות טלוויזיה מצוינת, אם כי לא בטוח שגם הוגנת. מקרה אולה קרבצ'נקו - שבסדרה שלהם עוד נקראה א"ק, ועברה מסכת עינויים ציבורית בשנים שחלפו עד סגירת התיק נגדה - מוכיח זאת היטב. פינס, גנדלמן ותימור ממהרים להבהיר שמעולם לא התכוונו לטעון כי קרבצ'נקו היא בהכרח זו שרצחה את תאיר ראדה, והארכיון ממהר להזכיר את גנדלמן, בזחיחותו, אומר ש"אפשר להגיד בוודאות די ברורה שא"ק רצחה אותה" וש"אם הייתי הפרקליטות או בית המשפט, הייתי משחרר את רומן זדורוב עוד הלילה".

ב"הבזק של רצח" (שבאה אחרי פרויקטים עצמאיים של חברי השלישייה ב"זמן אמת" או ב"אחרי חצות" על פרשת אלון קסטיאל) היוצרים חוזרים לזירה בה הכל התחיל: פרשת רצח מבלבלת שבמוקדה קורבן צעיר להחריד. בשנת 1969 אבדו עקבותיה של סוזן נייסון בת ה-8, רק בשביל שגופתה תימצא זמן קצר אחר כך, וחקירת הפרשה לא תוביל לשום מקום. 20 שנה חלפו, ואיילין פרנקלין - חברת ילדות של נייסון - שיחקה עם בתה כשלפתע נתקפה בפלאשבק מטריד. היא נזכרה שחזתה באונס וברצח הברוטלי של חברתה הטובה, ושמי שביצע אותו היה לא אחר מג'ורג' פרנקלין, אביה.

ג'ורג' פרנקלין הוא האדם הראשון בתולדות ארה"ב שעמד למשפט בגלל זיכרון מודחק של פשע. השיח המקצועי סביב זיכרונות מודחקים כמעט ולא היה קיים עד אותו שלב, והתקדים של פרנקלין הוביל לשינוי באופן בו מומחים מגדירים זיכרונות וטראומות - גם אם לא כולם מסכימים על הניסוח המדויק. הדיון הזה, וההשפעה שלו על חוק ההתיישנות, הפכו את הפרשה לאחת המרתקות בארה"ב של אותה תקופה. איילין דילגה בין האולפן של לארי קינג לזה של אופרה ווינפרי, וככל שהמשפט התקדם נזכרה בעוד פרטים מטלטלים אודות אביה, בהם חיבה לפדופיליה, גילוי עריות וזואופיליה. אף על פי כן, חיפוש בגוגל של הפרשה יגלה שהיא כמעט ולא נוכחת ברשת של ימינו, מצב שדווקא עובד לטובת "הבזק של רצח" המותחת.

מתוך "הבזק של רצח" (צילום: באדיבות HOT8 ו-yes דוקו,  יח"צ)
הדמויות המרכזיות לא מתראיינות. מתוך "הבזק של רצח" | צילום: באדיבות HOT8 ו-yes דוקו, יח"צ

המשפט של פרנקלין, תוצאותיו, וההשפעות שלו על המשפחה והחברה האמריקאית מובאים בארבעה פרקים בני שעה - כשהמבנה שלהם מזכיר למדי את זה של "צל של אמת", עם הבדל אחד מבורך. הפרק הראשון יספר לכם על עולמם המדהים של זיכרונות מודחקים, ויבהיר שפרנקלין הוא אכן הרוצח; הפרק השני יהפוך את הקערה על פיה, יגרום לכם לפקפק בכל מילה של איילין ויטען שלא רק שאין כאן שום ראיה פורנזית, אלא שגם העדות שלה מבוססת על זיכרון שגוי; הפרק השלישי ייקח אתכם לכיוון חדש רק בשביל לחזור על עקבותיו שעה אחר כך; והפרק האחרון, למרבה המזל, יסגור את הפרשה עם כל סימני השאלה שנותרו בה. בלי אף א"ק חדשה.

מלבד המבנה שמשחק במוח, "הבזק של רצח" יכולה לזקוף לזכותה עוד הישג מכובד - איש מדמויות המפתח בפרשה (איילין, אביה ואחותה ג'ניס, שתמכה אף היא היא בגרסתה) לא מתראיין כאן, כל אחד מסיבותיו, ועדיין התוכן רחוק מלהרגיש דל. גם עם חומרי ארכיון בני יותר מ-30 שנה, הכריזמה של איילין בעודה מוסרת את עדותה מצליחה לכשף את המסך, עד לרמה שנדמה כי מדובר בשחקנית שמדקלמת טקסט שנוסח בקפידה, ולא בבחורה נסערת שראתה את אביה רוצח את חברתה הטובה. "הבזק של רצח" היא הוכחה נוספת לכך שרשתות הפרימיום האמריקאיות יכולות ללמד את נטפליקס איך ליצור דוקו-פשע מקיף וחכם, ושלמרות כל המגרעות הידועות, פינס, גנדלמן ותימור יודעים את העבודה. 

ובכל זאת, הצופה הישראלי נותר עם עוד כמה שאלות: למה הסיפור הזה, למה עכשיו? וגם, איך נשתחרר מהספקות שיש לנו כלפי כל מה שיוצא תחת ידי השלישייה הזו? בשביל שנוכל להשתחרר מהספקות, יש צורך באמון - אמון שייקח עוד זמן עד שנבנה אותו מחדש. זה מצב מאוד מורכב להיות בו, כשהקריירה שלכם בשיאה וכבר תופסת תאוצה מעבר לים, אבל זה המצב.