כשהייתי ביסודי, היו שני דברים שידעתי בוודאות על עצמי - אני שונא מתמטיקה ואוהב את "השמינייה". עכשיו "אינפיניטי", סדרת הנוער החדשה של yes שעלתה בשבוע שעבר בערוץ ZOOM, מתכוונת להמשיך מהנקודה שבה הסדרה ההיא עצרה: מדובר בסדרת נוער על תיכון מחוננים, שמתמקדת במגמת מתמטיקה ובהרפתקאות המדע-בדיוניות שהם נקלעים אליהן. כלומר, הגיבורים שלנו הם אנשים מהסוג שיודעים מה זה משוואות ריבועיות ולא מקבלים חום מחילוק ארוך.

מעשה בגאיה (עומר נודלמן), מתמטיקאית מחוננת וכוכבת מגמת מתמטיקה בתיכון היוקרתי שבו היא לומדת. הסדרה נפתחת בתחרות הרת גורל אחת כמו זאת שחתמה את "ילדות רעות" (מינוס השורה האלמותית "הגבול לא קיים"), ובה גאיה מוכיחה את עצמה שוב כקפטנית מהוללת. אבל חברה לקבוצה אלימלך (אמיר בנאי, "שעת אפס") פורש כתוצאה מהתקף חרדה, ובמקומו נכנס ארי הנאה והמסתורי (עידו אליאלי) - גאון מתמטי לא קטן בפני עצמו, שלא מהסס לפלרטט עם גאיה משל הוא היה דילן מקיי והיא לא פחות מברנדה וולש. אבל שלא כמו כל גיבורת נעורים מן המניין, גאיה לא מתעלפת מהתרגשות אלא חושדת בכוונותיו: היא משוכנעת שמדובר בסוס טרויאני שבא לחבל מבפנים בתפקוד המגמה האהובה שלה. היא לא בדיוק בכיוון, אבל כפי שנרמז לנו בשני הפרקים הראשונים, היא לא טועה עד הסוף - ארי אכן לא מי שהוא אומר שהוא, אבל הפתרון לתעלומה, שכולל גאדג'טים עתידניים ומסע בזמן, נשמע הרבה יותר מגניב (אך הרה גורל) מזה.

אולי זה אני שלא ראיתי מספיק סדרות נוער ישראליות בעשור וחצי שעבר מאז שגיורא חמיצר לימד אותנו מה זה למדא, אבל ערכי ההפקה של "אינפיניטי" הם באמת משהו שלא רואים כמעט בכלל בטלוויזיה הישראלית. צילום, עריכה, עיצוב, אפקטים מיוחדים: כולם נראים כמו שדרוג משמעותי מהימים שבהם אפשר היה לראות את הקרטונים והרפסודות שהרכיבו את אולפן ערוץ הילדים. שאפו לבמאית רינה הורן, לצלם עופר דורי ולמעצבת דולה אדיר. "אינפיניטי" נראית אמריקה.

הבעיה היא שלפעמים היא גם מדברת אמריקה, וזה כבר צורם הרבה יותר. בסדרה מוצגת דמותו של דניאל, הומו צעיר ומוחצן (שחר טבוך) שעובר בריונות בבית הספר, אבל הדמויות מתעקשות לקרוא לזה "בוליינג"; רגע אחד גאיה דואגת שהצטרפותו של ארי היא צעד "ריסקי", ורגע לאחר מכן דורשת ממנו שיהיה "אול אין"; באחד הרגעים אחת הדמויות מתלוננת על כך ש"שום דבר פה לא עושה היגיון". גם הדיאלוגים שלא מתנהלים בהיבריש יכולים להישמע לפעמים כאילו הם תורגמו לאנגלית, כאילו הסדרה הזאת במקור נכתבה בתקווה שיקנו אותה לחו"ל, בלי לזכור שהיא מתרחשת בישראל ומיועדת בראש ובראשונה לילדים ונוער שחיים בין מטולה לאילת. יתכן שהמטרה הייתה קוסמופוליטיות מסוימת - סדרת ילדים שמשדרת לצופיה שהם יכולים להיות אזרחי העולם. ובכל זאת, התוצאה היא סדרה שנראית כמו שיעור מצוין באמריקניזציה למתחילים, ולא כמו תוצר טלוויזיוני ישראלי.

הבעיה השנייה היא התקדמות הסיפור. הבסיס ש"אינפיניטי" עומדת עליו מגניב ברמות - לפי התקציר שניתן לתקשורת, המטרה האמיתית של ארי בתיכון "הדרים" נשמעת הרבה יותר טוב מכל מה שראינו עד עכשיו. בינתיים, לעומת זאת, "אינפיניטי" מעדיפה להתעסק בדרמות התיכון של ילדיה, והן, במחילה, פשוט לא מספיקות מעניינות. ראינו כאלה כבר, והן היו לכל היותר בסדר. יש לנו את המרשעת התורנית, את החבר החתיך והנאמן שלה (עילי צ'פמן, אנחנו רואים אותך!), את החברה הטובה ואת הגיבורה מעוררת היראה. אנחנו יודעים את כל זה בעל פה כבר כמה וכמה עשורים. 

"אינפיניטי" (צילום: אסנת רום, יח"צ באדיבות yes)
חיבה מופגנת לחנוניות. "אינפיניטי" | צילום: אסנת רום, יח"צ באדיבות yes

החבר'ה שמככבים פה עושים ברובם עבודה מוצלחת. אליאלי קולע בול לארכיטיפ הילד הרע והסקסי, שיר אברמוב (שירן מוסן בשבילכם, אבל גם הרבה יותר מזה) משחקת כמו מי שיודעת בדיוק איך נראית ומדברת מורה ישראלית ומגישה לנו את המורה יעלי כדמות שנרצה לראות ממנה הרבה יותר, ואמיר בנאי מכמיר לב בתפקיד מעורר ההזדהות מכולם: תיכוניסט מתוק שמתמטיקה מכניסה אותו לחרדה. עומר נודלמן בתפקיד הראשי של גאיה אמנם נראית כמו ליהוק די מפתיע בהתחלה, אבל היא עושה עבודה לא רעה בכלל עם מה שניתן לה. גם שחר טבוך בולט בתפקיד שאמנם לוחץ קצת יותר מדי על הסטריאוטיפ, אבל מראה פוטנציאל גדול לקו עלילה מרגש ולא מובן מאליו בהמשך הסדרה - "השמינייה" ו"ראש גדול" היו פורצות דרך, אבל לא העזו לומר מילה אחת על קבלה להט"בית, כך שנראה שיש כאן המון כוונות טובות. 

בכלל, "אינפיניטי" היא סדרה שמלאה בכוונות טובות: החיבה המופגנת שלה לחנוניות, המשחק החכם שלה עם פוליטיקת הזהויות (כיאה לסדרה שמתכתבת עם תוצרי נטפליקס, בניגוד לתוצרי ערוץ הילדים המקום האמיתי). הבעיה היא שלא מורגש כאן איזשהו חידוש אמיתי. וסדרות נוער ישראליות יודעות לחדש - "הפיג'מות" הייתה אחד הפורמטים הכי מקוריים שנעשו בטלוויזיה המקומית, "האחיין שלי בנץ" היא פנינת נונסנס חד פעמית, "שעת אפס" הצליחה להעביר את הנפיצות של השיח הפוליטי הישראלי למסדרונות תיכון בצורה ריאליסטית וממכרת. "אינפיניטי" היא עוד סדרה, שמבוימת במומחיות הוליוודית, אבל לא נכתבה עם מספיק אופי, ישראלי או לא.