נתחיל מזה ש"סיפורה של שפחה" לעד תהיה טובה. אי אפשר להתעלם מהיתרונות המלווים באותה בעקביות לאורך העונות: היא מתהדרת בצילום מרהיב וצבעוניות חכמה להפליא, בעלילה אקטואלית עד כאב ובקאסט שמורכב משחקני מופת אחד אחד (ובראשם אליזבת מוס, שבעונה הנוכחית גם ביימה 3 מהפרקים). בכל זאת, נראה כי העונה הראשונה של הדרמה תחזיק לנצח בתואר העונה הטובה ביותר שלה. זו הנחה די מדכאת, כי עונותיה המאוחרות של "סיפורה" (שסטו מהמקור הספרותי) חסרות כל סיכוי להגיע לרף ועל כן נשאלת השאלה לשם מה התכנסנו. בעצם, הדרך היחידה ליהנות (או להתענות) מצפייה בעונות 2 ו-3 של "סיפורה" היא לא להשוות אותן לזו הראשונה.
זה המקרה גם כשמדובר בעונה הרביעית והחדשה, שפרקיה הראשונים עלו ל-HOT VOD היום. הפרק הראשון מתחיל ממש מהנקודה בה הפסקנו. ולמי מכם שכבר שכח - בכל זאת, עברו שנתיים - נזכיר: התוכנית האדירה שרקמה ג'ון יחד עם שפחות ומרתות מרדניות אחרות קרמה עור וגידים, ויחד הן הצליחו (בעזרתו השקטה של ג'וזף) להבריח 86 ילדים (וכמה מרתות) אל מחוץ לגלעד. הפרק אמנם הסתיים בנימה אופטימית ומרגשת, אבל המבצע המוטרף דרש גם הקרבה מסוימת: גיבורת הסדרה נורתה בבטנה.
הפרק הראשון נפתח בסצנה יפהפייה בה ג'ון נסחבת ומטופלת על ידי השפחות האחרות. בדרך למקום מבטחים היא סובלת מאוד ורק ברגע שהיא בטוחה שהיא הובילה את חברותיה אל היעד - גופה מרשה לעצמו לקרוס. את פניהן של השפחות מקבלים מנהל המפקד קיז ורעייתו, המספקים לשפחות מחסה בחווה שלהם (בדומה לחסידי אומות עולם). רוב קיז הוא איש זקן וחולה, אסתר קיז היא נערה בעלת תושייה עם רעל בעיניים. הדמות שלה נחשפת על כל תסביכיה מהר מאוד, אולי מהר מדי: אחרי שאסתר דורכת על זו שהכי קל לדרוך עליה, ג'אנין, ג'ון תופסת אותה לשיחה צפופה ומבינה שוב שגם לרעיות יש כאב; רוב נהג להזמין הביתה גברים שיאנסו אותה בזה אחר זה.
החשיפה האינטנסיבית של רבדי האישיות ממש לא נגמרת כאן. השפחות מבחינות, בהמשך, במסיג גבול שפרץ לחצר החווה, אחד מהגברים שאנסו את אסתר בעבר. השפחות כולאות אותו במרתף, מהחשש שיפיץ את הבשורה בדבר מקום המחבוא. אבל לג'ון זה לא מספיק - היא מדרבנת את הנערה לעשות צדק ולהביא למותו של זה שגרם לה לייסורים. אחרי שעשתה מה שעשתה, אסתר מגיעה לחדרה של ג'ון מלוכלכת בדם, נשכבת לצידה ואומרת: "אני אוהבת אותך". וג'ון, בהשפעת האינסטינקט האימהי, ממלמלת "גם אני אותך, בננה".
ראשית, זה מוזר ולא אופייני ל"סיפורה" לבחור לדחוס התקדמות כל כך משמעותית בעלילה לזמן כה קצר. אם נשווה את זה, למשל, ליחסי ג'ון וסרינה, ניזכר שבמקרה שלהן היינו מחכים בסבלנות מורטת עצבים לרגעים של אנושיות מצד גברת ווטרפורד, שלא לדבר על גילויי חיבה (דוגמת הרגע בו קראה לג'ון בשמה לראשונה או חלקה עמה סיגריה). כאן, אנחנו נחשפים לכל חולשתה של הדמות המרכזית החדשה כבר בפרקיה הראשונים ביותר של העונה: למרות שמדובר בסצנות מהפנטות, היה מוטב אם היו מגיעות מאוחר יותר.
ג'ון עברה שינוי של ממש לאורך הסדרה. ההיפרדות מהספר מאת מרגרט אטווד סימנה כיוון אחר (ושנוי במחלוקת) בכל הנוגע לדמותה של ג'ון. בעוד בתחילת דרכה בגלעד הייתה ג'ון שפחה אחת מבין רבות - סיפורה היה קטן כמו שהוא עגום - מעונה לעונה היא הפכה לשפחה החשובה ביותר, למובילת מאבק השפחות להפלת גלעד. אותו קו עלילה מרדני הוא שהצדיק את קיומן של עונות נוספות: כל כך הרבה פעמים הייתה ג'ון קרובה לניצחון והפסידה בשביל שתהיה סיבה לעוד עונה. הכעס על העולם הפך אותה מאישה שנפלה קורבן למדינה דכאנית לאישה שמאמינה שהמטרה תמיד מקדשת את האמצעים. תהליך אובדן צלם האנוש של ג'ון נפרש כבר על פני עונות, והתעצם במיוחד בעונתה השלישית של "סיפורה" כשג'ון הרגה את המפקד וינסלו, או לחילופין כשהיא הניחה לאלינור למות בחדרה (משיקולים הומניים, אבל בכל זאת).
גם העונה הרביעית מתקדמת לכיוון הזה, וכבר במהלך שני הפרקים הראשונים ג'ון משכנעת את אסתר להרוג - דבר שמעולם לא הייתה עושה לפני שעברה תלאות וזוועות. מהבחינה הזו, גם עונתה הנוכחית של "סיפורה" מצליחה להציג אותה כדמות מצולקת ומורכבת להפליא - חומלת ואכזרית כאחד, חזקה ושברירית כאחד. העונה מעלה שוב את השאלה המרכזית: האם ג'ון היא אותה ג'ון שהכרנו בהתחלה?
חשוב לומר שהיותה חסינה בפני כל שיעמוד בפניה (בכל זאת, בלעדיה אין סדרה) הופכת את העוצמות שלה לכמעט פנטסטיות. בלי קשר לסוגיית המוסריות שלה כדמות, הניסיון האופייני לעונות המאוחרות של "סיפורה" להפוך את ג'ון מגיבורה לגיבורת על הוא דווקא בעוכריה, וקצת קשה שלא להתגעגע לג'ון של פעם: זו שההשלכות אולי לא היו מונעות ממנה לפעול, אבל כן היו מפחידות אותה; זו שהייתה מסכימה לעצמה לנוח לפעמים, או לכל הפחות להתעייף.
אבל אליזבת מוס היא אליזבת מוס, ויכולות המשחק המרשימות שלה מפצות על הפגם הזה (האישה היא מומחית עולמית בתמרון שרירי הפנים). גם דמויותיה האחרות של "סיפורה" מצילות את העונה מזליגה מדיסטופיה לפנטזיה. בסרינה, למשל, אנחנו נתקלים לראשונה כשהיא נראית מוזנחת מתמיד. אחרי שהואשמה, כזכור, בפשעי מלחמה - אנחנו שוב מגלים שלמרות מה שעוללה, גם סרינה פגועה, והיא מתקשה, למשל, להודות שהייתה קורבן לדפוסים של התעללות פיזית מצד בעלה. סיפורה של גברת ווטרפורד שרד בהצלחה את ההתפזרות שמאפיינת בשנים האחרונות את הסדרה והיא ממשיכה להיות דמות מרתקת שאנחנו שונאים ואוהבים בו בזמן. את מוירה ואמילי, שנמצאות כזכור הרחק בקנדה, אנחנו לא רואים הרבה נכון לעכשיו - אבל כשכן, הן מספקות רגעים יפים (יחד עם ריטה, שמקבלת גם היא זמן מסך) ומשאירות אותנו עם טעם של עוד.
אחרי הכל ולמרות הכל, עדיין מדובר בסדרה חשובה ונפלאה, כשנראה שהעונה הרביעית מתמקדת בבחינת הצלקות הנפשיות שגלעד מותירה באנשים ונשים. הצופים זוכים (לפחות בינתיים) למפלט מהאווירה המחניקה של גלעד, ובהתאם - נראה שאנחנו נפרדים לעת עתה מתלבושות הארגמן לטובת בגדי בז' דהויים, סמל לרגיעה (ואולי אפילו לתקווה). והמהותי מכל, האש הפמיניסטית והרלוונטית של "סיפורה" ממשיכה לבעור: בימים בהם נראה כי הידיעות החדשותית בארץ ובעולם מורכבות בחלקן הגדול מדברים רעים שגברים עוללו לנשים -"סיפורה" לא יכולה להיות רלוונטית יותר.