במשך פרק זמן לא מבוטל הייתה נטפליקס השלטת הברורה של עולם הסטרימינג, אבל בשנים האחרונות – עם התעצמות כוחן של המתחרות שלה, שהוכיחו שהן יודעות לספק תוכן מצוין משלהן – מעמדה צנח. מה גם שנטפליקס עצמה לא בדיוק מספקת את הסחורה. כלומר, היא ממשיכה לחלוב להיטים קיימים כמו "ברידג'רטון" ולהתרפק על הצלחות ותיקות כמו "דברים מוזרים", אבל היא לא ממש מביאה לשולחן סדרות מקוריות חדשות שאפשר להצמיד להן בביטחון את המילה "איכות". אולי חוץ מ"דאהמר".
עם זאת, באפריל האחרון הצליחה נטפליקס להפתיע את כולם, כששחררה את "עצבים" ("BEEF") – סדרה מוגבלת שהיא שיתוף פעולה של ענקית הסטרימינג עם חברת ההפקה A24 , שאחראית על כמה מהסרטים הכי מהוללים של השנים האחרונות: ביניהם "מידסומר", "אורח ירח", "ליידי בירד" וגם הזוכה הגדול של טקס האוסקר השנה, "הכל בכל מקום בבת אחת". ואכן, "עצבים" הייתה לדעת רבים (וגם לדעתה של כותבת שורות אלה) הסדרה הכי טובה של נטפליקס מזה תקופה.
בהמשך ישיר לכך, כששמעתי שצפוי שיתוף פעולה נוסף של נטפליקס ו-A24 – הסדרה "Survival of the Thickest" (שקיבלה את התרגום המבאס "שורדת בגדול") – כמובן שהתרגשתי. מה גם ש"שורדת בגדול" מגיעה מבית היוצר של מישל בוטו: ככל הנראה כבר ראיתם את הפרצוף שלה בנטפליקס - היא שיחקה בקומדיה הרומנטית "אם זו אהבה", עלתה עם הספיישל הקומי "ברוכים הבאים לבוטופיה", והיא גם המנחה המצחיקה של הריאליטי הלא מדובר מספיק "המעגל". בהתחשב בכל הנתונים הלא רעים האלה, ציפיתי ש"שורדת בגדול" תהיה קומדיה קטנה ומוצלחת, לא כזו שתהפוך ללהיט אבל כזו שתקרין החוצה רמה גבוהה, כשרוח A24 מרחפת מעליה. בפועל, היא נראית כמו גרסת בודי-פוזיטיב לבנה פחות וקווירית יותר של "אמילי בפריז".
"שורדת בגדול" מבוססת על ממואר שכתבה בוטו באותו השם, והיא גם מככבת בתפקיד הראשי. היא מגלמת את מייביס, עוזרת לסטייליסט שחולמת בגדול; בפרק הראשון חייה, כפי שהיא מכירה אותם, קורסים – כשהיא נכנסת לדירתה ורואה את ז'אק, החבר שלה מזה חמש שנים, עם אישה אחרת. בלית ברירה מייביס ההרוסה עוברת לגור עם שותפה מוזרה, וממנפת את הפרידה הקשה לטובת מימוש השאיפות המקצועיות שלה: להפוך לסטייליסטית בעצמה. היא מוצאת עבודה אצל דוגמנית עבר ודיווה בהווה שמתחננת לחזור להיות רלוונטית, ובמקביל משתפת פעולה גם עם מועדון הדראג המקומי (וכאן נכנסת בתפקיד משני פפרמינט המהממת, שהגיעה לגמר בעונה התשיעית של "המרוץ לדראג של רופול").
דמויות נוספות בעולמה של מייביס הם החברים הכי טובים שלה: חליל (שמשום מה בכתוביות נקרא "כליל"), אמן מתוסבך ורווק נצחי שמוצא את עצמו מתאהב בבחורה; ומארלי, אשת קריירה לחוצה שלומדת כיצד להשתחרר. הם עומדים לצד מייביס כשהיא מגלה את הכישרון שלה מחדש, וגם כשהיא מאפשרת לעצמה להיכנס שוב לזירה הרומנטית – עם לוקה, גבר איטלקי שהוא גם לוהט וגם מתחשב. מעבר לזה, אין לו יותר מדי אישיות, אבל נגיע לזה בהמשך.
בתור מנחת "המעגל" או לחילופין כסטנדאפיסטית, בוטו מציגה פרסונה שנונה, קלילה ומעודכנת שקשה שלא להתחבר אליה – אבל היא לא ממש מצליחה לתרגם כהלכה את ההומור שלה לפורמט של סדרת טלוויזיה. כלומר, "שורדת בגדול" עמוסה בדיחות וחלקן גם מצחיקות, אבל הדמות של מייביס לא מותאמת למדיום שבו היא מתנהלת, ובפועל היא די מעייפת: היא מתנהגת יותר כמו דמות מוקצנת ממערכון או כמו אישה שעומדת על הבמה ומנסה להצחיק באופן יזום, ופחות כמו אדם בעולם האמיתי. זאת, בשונה מרוב הדמויות המרכזיות של הסדרה, שלא מנסות לסחוט את הפאנצ' מכל סיטואציה, או לפחות לא עושות את זה בכזו תיאטרליות.
הפער הזה משליך במיוחד על מערכת היחסים בין מייביס לבין לוקה, שלא נותן שום קונטרה למוזרות שלה, כך שהכימיה הרומנטית ביניהם לא כל כך אמינה. מה גם שלוקה לא מקבל הזדמנויות להציג צדדים נוספים באישיות שלו מלבד היותו התרופה לשברון הלב שחוותה מייביס עם ז'אק. ובאופן כללי, "שורדת בגדול" לא משרטטת דיוקנאות מפורטים במיוחד של הגיבורים שלה, גם ביחס לקומדיות אחרות בסגנון.
עצם העובדה שהגיבורה של "שורדת בגדול" היא אישה שחורה ושמנה היא אמירה, והדבר נכון גם לגבי הבחירה להרכיב קאסט שכמעט כולו שחקנים שחורים. בכל הנוגע לשיח של פוליטיקת זהויות, "שורדת בגדול" מצטיינת ואומרת את כל הדברים ה"נכונים" (וזה לא מפתיע בהתחשב בכך שבוטו אחראית עליה): לאורך הסדרה עולים נושאים כמו דימוי גוף (כסטייליסטית, מייביס שואפת להלביש אנשים ונשים בכל המידות), גזענות כלפי שחורים (אישה לבנה שנתקלת בחליל עושה ציור קיר בהזמנה מניחה שהוא עבריין וטוענת שתזמין משטרה), וגם קוויריות (מארלי מבינה שלאורך השנים היא הדחיקה את המשיכה שלה לנשים). ואמנם מדובר בסוגיות חשובות, אבל הסיפור שעוטף אותן לא מספיק מרגש, ובסופו של דבר הגענו לכאן לא בשביל דף מסרים אלא בשביל סדרת טלוויזיה.
את האסתטיקה של "שורדת בגדול" אפשר בהחלט לזקוף לזכותה. הצבעוניות שלה מחרפנת (לטובה), והיא מביאה למסך רגעי אופנה כיפיים שהיו יכולים להיות מלהיבים אף יותר עם תקציב כמו של "אמילי בפריז". ואם כבר הזכרתי שוב את "אמילי בפריז", שווה להקדיש רגע לדבר על הדמיון בין שתי הסדרות – שניכר החל מהתקציר היבש (אישה אחרי פרידה פותחת דף חדש ומגשימה את החלומות שלה בתעשייה נוצצת כלשהי) ועד לפרטים הקטנים (כמו ב"אמילי בפריז", גם החברים של מייביס נפגשים תמיד באותה נקודה באותו פארק). גם ב"שורדת בגדול" הדיאלוגים שנונים אך די סתמיים, גם כאן יש שימוש מוגזם בנוסחאות מוכרות, וגם כאן מופיעות עלילות רנדומליות שאמנם מעלות חיוך אבל לא מובילות לשום מקום (כמו חתונה לסבית של שתי כלבות. כן, מה שקראתם).
אבל בעוד ל"שורדת בגדול" יש יתרון על "אמילי בפריז", והוא שהיא מציגה דמויות שאינן רזות – הללויה – ל"אמילי בפריז" יש משהו שלסדרה הזו אין: עלילה שהיא מספיק מסעירה כדי שמישהו ירצה לדבר עליה אחרי הצפייה. אז האם "שורדת בגדול" שווה את הזמן שלכם? ובכן, בסופו של דבר, מדובר בסדרה שהיא במקרה הטוב נחמדה ומקרה הרע שטוחה, כזו שתשמח רק את חובבי הז'אנר (ואת חובבי מישל ויסאז' האייקונית, שמגיעה גם היא לתפקיד קטן וכיפי).