"פה גדול", "איש משפחה" ו"בוג'ק הורסמן" הן שלושתן סדרות מצוירות למבוגרים שזכו וזוכות לפופולריות עצומה. מבחינה עלילתית השלוש לא חולקות יותר מדי מאפיינים משותפים, אבל הן מזכירות זו את זו בגישה האמנותית, שנובעת מהיותן סדרות אנימציה: מקסום אמצעים. ליוצרי סדרות אנימציה יש את הפריווילגיה לייצר כל מה שרק עולה על דעתם, להפיח חיים בדברים שלא קיימים פיזית במציאות, כמו דמיונות או חזיונות - ומאז עונתה הראשונה, "פה גדול" מנצלת יפה את אותם היתרונות שיש לאנימציה והופכת את המופשט לגשמי. היא מקימה לחיים את היצרים שתדלקו את כולנו בגיל ההתבגרות ומעניקה להם קול ואישיות משלהם: מפלצות ההורמונים, מכשף הבושה, חתולת הדיכאון ויתוש החרדה.
בעונה הנוכחית, תוספת חמודה והכרחית הצטרפה לקאסט: חרקי האהבה אחוזי הקיטש, שמשתלטים על תלמידי חטיבת הביניים ברידג'טון ומביאים אותם לבצע מחוות רומנטיות איומות. לעיתים, "פה גדול" מוכיחה שיש לה גם עיניים גדולות ומנצלת את יתרונות האנימציה עד כדי התפזרות – אבל על זה עוד נדבר בהמשך.
העונה החדשה חוזרת לחייהם של בני הנוער החרמנים והמתוסכלים כשהם מתמודדים עם קשיים נוספים שנערמים עליהם. ניק מבין שהוא מאוהב עד מעל לראש בג'סי (כאן נכנס לתמונה וולטר, חרק האהבה) ומנסה, בדרכו הקרינג'ית עד מאוד, לכבוש את ליבה; ג'סי מצידה דווקא נדלקה חזק על אחיו הגדול והמסתורי של ניק, ג'אד, עד לכדי גניבת חולצתו – אבל מגלה בהמשך שהאהבה שלה דווקא שמורה לאדם אחר שנכנס לחייה; מת'יו מגלה לצערו שהמשיכה שלו לאיידן כבר לא כשהייתה, ולצערו הרב יותר שאת אותה משיכה הוא מרגיש – באופן לא מוסבר – לג'יי; ג'יי עצמו דווקא לא ממש סופר את מת'יו והוא מזגזג בין ערגה ללולה לבין פנטזיות על רומן אסור עם אחד הבנים בשכבה; מיסי חווה התבגרות רגשית נוגעת ללב כשהיא מקלפת מהקיר את הפוסטר של ניית'ן פיליון ומתמקדת במטרה ריאלית יותר - דבון, שמופיע ללא הרף בפנטזיות המיניות שלה; אנדרו, כמו תמיד, לא מתפתח יותר מדי ופשוט ממשיך לאונן כאילו אין מחר ולהביך את עצמו באופן שיגעיל גם את הצופה החסין ביותר.
העונה החמישית של "פה גדול" שנונה, משעשעת, מרתיעה ומבריקה כקודמותיה. היא ממשיכה לדבר על הקשיים שמלווים את גיל ההתבגרות בצורה כנה להחריד, פרועה ובלתי מתנצלת. הסדרה עושה שימוש חוזר ברעיונות המוצלחים שלה: בעונה הרביעית, למשל, פרק שלם ונהדר הוקדש ל"ארבעה סיפורים על דברים שעושים עם היד", ובעונה הנוכחית קיים פרק בעל קונספט דומה, שהורכב ממספר סיפורים על חוסר ביטחון בנושאי דימוי גוף. אחרי שיעור שחייה שטרגר את כולם, הם מחליטים להיפטר מהפגמים שלהם - אבל זה גובה מהם מחיר: ג'סי נפצעת כשהיא מגלחת את הרגליים, מיסי נפצעת כשהיא מנסה לפוצץ חצ'קונים בגב, ניק נפצע כשהוא מנסה להגדיל את איבר המין שלו בעזרת שואב אבק ואנדרו נפצע כשהוא מנסה לרסן ולחמצן את שיח השיערות שיצא מכלל שליטה. כל זאת, בתמיכתם המפוקפקת של מפלצות ההורמונים ושל מכשף הבושה, שמעודדים את בני הנוער להרס עצמי.
אלה הרגעים המוצלחים ביותר של "פה גדול": הרגעים בהם המקוריות מעוררת ההשתאות של היוצרים תועלה לכדי דימויים נפלאים, מפורטים ומזעזעים שמתארים את הסיוטים הגדולים ביותר של הדמויות. כך, למשל, איבר המין הפצוע של אנדרו נראה בעיניו כמו הג'וקר, והגב המחוצ'קן של מיסי הפך לכוכב לכת שמי שדורך בו נשרף מהזוהמה. הבעיה מתחילה כשאותה מקוריות מתועלת שוב ושוב לכדי דאחקות ריקות, כאלה שאין להן כל משמעות בעולמם של הגיבורים האנושיים של הסדרה. לפעמים זה מצחיק וחיוני – בכל זאת, איפה עוד ישנו איבר מין פרוותי מהלך שנראה כמו סטינג – ולפעמים זה פשוט מיותר.
במילים אחרות, "פה גדול" נוטה להיסחף למחוזות הטרלול ואי ההיגיון ולהתרחק יותר מדי מהחיים עצמם (או, אם נדייק, מהתפיסה של הדמויות את החיים עצמם). אבל האפקטיביות של הסדרה - היכולת שלה לעורר גיחוך והזדהות - מגיעה לשיאה דווקא במקומות בהם היא בוחרת להשתמש בשגעת הכה אופיינית לה כדי להמחיש את המציאות.
אותה הנחה רלוונטית גם כשמדברים על עיצוב הדמויות. לצורך העניין: ניק או ג'סי - הדמויות המורכבות ביותר בסדרה – הם אלה שאנחנו מחכים לסצנות שלהם, אלה שמחזיקים עניין לטווח הארוך. הסיבה לכך פשוטה: קל להתחבר אליהם. מצד שני, דמויות שכל מטרתן היא להגעיל - כמו ריק למשל - מאבדות את הסבלנות שלנו מהר מאוד. תסביכי המשפחה הכואבים של לולה ננטשים לטובת סצנות שלה מתפלשת בבוץ לשם הנאה מינית. חשוב לחדד: אין לנו שום בעיה עם הנטייה של "פה גדול" להגעיל או לייצר פרובוקציה, להפך – אנחנו נהנים ממנה, כשהיא מגיעה במינונים נכונים. אבל בעונות האחרונות, נראה ש"פה גדול" נמצאת בתהליך של התנתקות מהבסיס, וכבר לא ברור אם המטרה שלה היא לדבר על גיל ההתבגרות הנורא או פשוט לזעזע.
למרות כל זה, תמיד נשמח לחסל עונה של "פה גדול" בבינג' של יומיים: כרגע, החוזקות שלה עדיין רבות יותר מהחולשות. קווי העלילה הבלתי צפויים של העונה החמישית הצליחו לגרום לנו להישאר צמודים למסך ותצוגת התכלית ה"אסתטית" מרהיבה כתמיד. זאת, יחד עם חרקי האהבה שהצטרפו לחגיגה ומתארים בצורה מושלמת את ההתרפקות והכמיהה שכולנו חווינו וחווים, יוצרים עונה שבאמת כיף לצפות בה.