הטלוויזיה האמריקאית ידעה, בגדול, שלושה גלים: תקופת ערוצי הברודקאסט המסורתיים, תקופת אפיקי הכבלים הנחשבים והתקופה הנוכחית, של שירותי סטרימינג בלתי נגמרים. כש-HBO רצתה להציע חוויית צפייה אחרת לצופים של ערוצי הברודקאסט, היא שידרה איזו קללה או סצינה מינית שרק התחשק לה. נטפליקס, בתורה, לקחה את הקללות והאלימות, הוסיפה להן אלמנט של שפע ויצרה נוף טלוויזיוני בו לכל להיט יש מחזור חיים של שבועיים-שלושה. הטלוויזיה משתכללת וממציאה את עצמה מחדש כל הזמן, וזה מתבטא גם ביחס שלה לקללות. היחס הזה הוא מה שעומד במרכז "תולדות הקללות", סדרת דוקו חדשה מבית נטפליקס, ובמרכז השיעור הכי חשוב שהסדרה הזו מלמדת - כי זו תכנית לימודית הרבה לפני שזו קומדיה.

הפורמט של "תולדות הקללות" מונגש ולא חדשני בשום צורה: שישה פרקים, 20 דקות כל אחד (צעד מבורך, במקרה הזה ובכלל), כשכל אחד עוסק בקללה אחרת מהז'רגון האנגלי, מ"פאק" ו"שיט", דרך "ביץ'" ו"דיק" ועד "פוסי" ו"דאם". למעט קטעים מסרטים שמושחלים פה ושם, התכנית נשענת בעיקר על פרשנות של מומחים מתחומי הבלשנות והמילונאות וכמה הערות ביניים של קומיקאים. האם פונקציית הראשים המדברים הזאת עדיין צריכה להיות טרנד מוביל בטלוויזיה בשנה שאיננה 2006? שאלה מעניינת, אבל זה בסדר לדון בה גם אחרי המגפה.

בין המומחים עלומי השם והקומיקאים האנונימיים ברובם, נטפליקס הייתה צריכה איזה פרצוף מוכר שיתווך את כל העסק בשביל הצופים (ועל הדרך גם ייתן לה קצת יותר יח"צ), ובחרה בניקולס קייג' למשימה. ההנחיה של קייג', עם כל הכבוד למודעות העצמית והמבטים הנכונים, לא באמת מוסיפה ערך של ממש, וגם קצת מרגישה מתחת לכבודו של השחקן, אפילו כשהוא כבר מזמן לא בשיאו. ובכל זאת, אם זה לא היה הוא על הפוסטר - כנראה שבכלל לא היינו מתכנסים כאן.

ולמרות שכל העסק מוגדר כ"אירוע קומי של נטפליקס", הגורם שהכי מפריע ל"תולדות הקללות" הוא דווקא הקומיקאים שתקועים בה בלי שום סיבה. ניכר שבהפקה רצו ללהק צוות מגוון ולקדם כמה כישרונות צעירים, וזה באמת עובד, אבל אם אפילו שרה סילברמן לא מצליחה להעניק איזו זווית מעניינת לנושא החביב עליה (קרי, קללות), מדובר בעיקר בבזבוז זמן. וכשהזמן המועט הזה בא על חשבון פרשנות מעניינת באמת של המומחים, זה אפילו מפריע ומתסכל. בניגוד לרוב הסדרות בסגנון (כולל "סיפורים מהכורסה" הטרייה והמקומית), אין כאן שום צורך להריץ דקות שלמות של תוכן בגלל סיפור משמים ולא מצחיק, אבל זה רק בגלל שהראשים המדברים מתחלפים אחת לכמה שניות ולא בגלל שאנחנו מוצפים באמירות חדשניות. 

שרה סילברמן, "תולדות הקללות" (צילום: יח"צ באדיבות Netflix)
אם גם היא לא הבריקה, יש כאן בעיה. שרה סילברמן ב"תולדות הקללות" | צילום: יח"צ באדיבות Netflix

החדשנות האמיתית, כאמור, באה מהצד האקדמי וההיסטורי של "תולדות הקללות", ואפשר להעריך בזהירות שגם הצופה הכי מלומד ייצא משם עם כמה תובנות, כמו העובדה שאי אפשר למצוא גבר בן פחות מ-70 שנקרא דיק או העובדה ש"שיט" הפכה לקללה בדיוק כשאסלות הפכו למוצר חובה בכל בית. לצד האנקדוטות האלה, שכדאי מאוד שיוכיחו את עצמן בשיחת הסלון הבאה, כמעט כל אחד מהפרקים מציג את התופעה המעניינת באמת בכל הסיפור הזה: הריקליימינג שנעשה לגסויות השונות; היכולת לקחת מילה ולתת לה ערך חדש, בין אם זה אומר להפוך את "ביץ'" לקללה, ובין אם זה אומר להפוך אותה כמה עשורים לאחר מכן למחמאה. זה משכלל ומעשיר את המקום שהמילה תופסת בעולם, בדיוק כמו שנטפליקס שכללה את עולם הטלוויזיה בדרכה. 

השפה לעולם לא נעמדת במקום, וכמו שהיא מתפתחת - כך גם הקללות. השיר "WAP" הכניס את "פוסי" ללב הדיון הציבורי, ואחד הקומיקאים מתאר כיצד ה"ביץ'" שהוטח בו כנער להט"בי הפך לכינוי חיבה שגור בינו לבין חבריו. וכמו ש"דאם" כבר לא באמת תוציא היום אנשים מדעתם, גם "שיט" ו"פאק" צפויות לעשות בהמשך דרך דומה, כי לכל קללה יש מחזור חיים ותאריך פג תוקף משלה. כאן גם שווה לעצור לרגע, ולתהות למה "תולדות הקללות" לא טרחה להתעכב על שתי המילים שעדיין נחשבות לטאבו בשפה, זו שמתחילה ב-C וזו שמתחילה ב-N, בטח כשהיא מכירה לא מעט בתרומה של נשים ושחורים לכל אותם גלגולים ושכלולים. זה אולי משאיר פתח לעונה שנייה ונפיצה יותר, אבל זה בעיקר הופך את הסדרה לכזו שנמנעת מפרובוקציה, למרות כל הרעש שסביבה. היא אולי דוחפת אצבע לעין כדי להתגרות - אבל היא ממש לא מוציאה אותה ממקומה.