בזמן אמת, "הבית הלבן" הייתה מסדרות האיכות הגדולות של התקופה. היא הרגישה כמו חודר כושר מנטלי עבור אינטלקטואלים: סדרה מלאת דיאלוגים מתוחכמים, שנונים, מרובדים בשכבות של רפרנסים לאופרה והיסטוריה אמריקאית, וגם מאוד משעשעים. היום, בדיעבד, אנחנו יודעים מהי באמת הייתה: פנטזיה של ליברלים. זה לא בהכרח דבר רע.
"הבית הלבן" הציגה פוליטיקה אמריקאית עם מינימום אינטרסים נכלוליים ומקסימום ערכים נשגבים. הנשיא הבדיוני שלה, ג'ד ברטלט, הגיח למסכינו בדמדומי ימיו של ביל קלינטון ושערוריותיו ובתחילת דרכו של ג'ורג' בוש הבן. אמריקה הליברלית השתוקקה לגיבור על שיוכיח לה שאפשר למשול בלי להיות אסהול, וזה היה ברטלט: נוצרי אדוק שמוכן להגן בחדווה על זכויות ההומואים (ב-1999 המיינסטרים האמריקאי לא ידע מה זה להט"ב), איש שיודע להפעיל צבאות בסמכותיות בלי להתדרדר לתאוות מלחמה, וכזה שגם יודע להריץ צחוקים עם המזכירה שלו - ועדיין לשמור את ידיו לעצמו.
הפנטזיה הזאת גובתה בכתיבה די וירטואוזית מצד מי שהפך בשנים לאחר מכן לאחד התסריטאים המחוזרים ביותר בהוליווד, לא משנה כמה גדול המסך: אהרון סורקין. הדיאלוג הסורקיני בוסס כבר שנים לפני כן בסרטים ובמחזות שכתב, אבל "הבית הלבן" היה המקום בו שוכלל לכדי שלמות בפעם הראשונה והפך את השפה שלו, זאת שמדוברת בקצב של מכונת ירייה ונעשה בה שימוש במסדרונות ארוכים ארוכים, בהליכות אינסופיות שבהן עובדי הבית הלבן רבים, מתאהבים, מתעליינים אחד על השני והופכים את אמריקה למקום טוב יותר.
כמובן שהדיאלוגים האלה לא היו נשמעים כמו מוזיקה אם השחקנים שקיבלו אותם לא היו עושים בהם שימוש כזה מרהיב. וכאן נכנס לתמונה האנסמבל הענק של "הבית הלבן" (הסדרה היא אחת משיאניות הגדולות של פרסי האמי, כש-16 שחקנים שהופיעו בה היו מועמדים לפרס). מרטין שין היה סמכותי, חמוד ואנושי, אבל לצידו זרח קאסט עצום של שחקנים שהשתמשו במצע שסורקין פרש בפניהם כהזדמנות להוכיח כמה גדול שחקן יכול להיות כשכותבים לו את החומר המתאים: ג'ון ספנסר המחוספס והמקסים בתפקיד ליאו, הרל"ש האלכוהוליסט והלום הקרב של ברטלט, בראדלי וויטפורד הסרקסטי בתפקיד הסגן שלו, סטוקרד צ'אנינג הדיווה בתפקיד הגברת הראשונה, ובאמת יש עוד אינספור כאלה שקצרה היריעה מלהזכיר, אבל אי אפשר לדבר על "הבית הלבן" בלי להזכיר את האחת והיחידה: סי ג'יי קרג, הלוא היא אליסון ג'אני.
אליסון ג'אני היא אחת השחקניות הכי טובות בעולם, ואולי היו לה תפקידים טובים יותר מזה של סי ג'יי, דוברת הבית הלבן החדה והאהובה, אבל זה התפקיד הדפנטיבי שלה. זה התפקיד ששם אותה על המפה והוכיח לכולם שיש כאן טאלנט מונומנטלי שעלינו להכיר בו, ולא נאשים את מי שירצה להשתחוות. היא הייתה מהממת במלוא מובן המילה, אבל גם פגיעה, אנושית ומעוררת הזדהות. היא, בסופו של דבר, המורשת של "הבית הלבן" במיטבה: אישה עם פה שיכול להקים ולהפיל ממשלות, אבל לב ענק ופועם.
זאת הייתה המהות של "הבית הלבן" - סדרה מבריקה על פוליטיקה, שהקפידה לרגש ולשלוח את צופיה בסוף כל פרק בתחושה שהכל יהיה בסדר. היום לא יעשו דבר כזה - כל עיסוק בפוליטיקה וממשל חייב להיות ציני בכל שס"ה גידיו מאז שפרנק אנדרווד נכנס לתמונה - אבל בימים המשונים של תחילת המאה ה-21 זה נראה מתבקש. המחצית השנייה של הסדרה, בה אהרון סורקין ניער את ידיו ממנה, הייתה משמעותית פחות טובה, אבל גם בשלוש עונותיה האחרונות היא הייתה האגדה הליברלית הכי חכמה על המסך.