אדם נכנס לחנות עם בתו ומבקש מהבעלים כלוב בשבילה. ללקוח יש מבטא זר ובשקלול הבקשה החריגה לוקח רגע להבין מה הוא רוצה, אבל כשהעניינים מתבהרים - כן כן, כלוב שבתוכו אפשר להחזיק נערה - הבעלים ניגש למלאכה ומציע ללקוח דגם שמתאים למידותיה. אחר כך הוא ממתין בנימוס כשהמיועדת להיכנס אל מאחורי הסורגים תובעת מאבא שלה שלא יתקמצן עליה ויקנה את היקר יותר.
זאת כנראה לא הסצנה הזכירה או המצחיקה ביותר ב"סרט המשך בוראט", אבל היא מפליאה להדגים את הייחוד שלו: בעוד שהקיבולת של סשה ברון כהן להתנהגות שערורייתית בציבור נותרה כשהייתה, הסרט הזה רצוף רגעים שכוחם טמון לא באיזו תגובה מזועזעת לדברים שבוראט ובתו אומרים ועושים, אלא בהיעדרה של תגובה בכלל. כל הקטע של בוראט תמיד היה שיקוף - הנקודה היא לא הוולגריות/ סקסיזם/ בורות/ אנטישמיות שלו, אלא האופן שבו אנשים מגיבים לכל הנ"ל - אבל נדמה שהפעם יש מסה קריטית של מצטלמים שכזה, אוקיי, ווטאבר. וזה איכשהו כל כך נכון לזמנים האלה, בוודאי לאמריקה של הרגע הזה, שהסרט כולו אפקטיבי לא רק כקומדיה אלא גם כסאטירה כמעט ברוטאלית. הוא אמנם מצחיק פחות מקודמו (לא בנוקאאוט, כן בנקודות), אבל במובנים רבים מבריק ממנו.
סיפור המסגרת, שמאט את הפתיחה אבל לגמרי משתלם בהמשך, הוא שמנהיג קזחסטן לא אהב את כל הצחוקים של "בוראט" הסרט על חשבון המדינה שלו והוא שלח את בוראט האיש למאסר עולם. עכשיו, כעבור 15 שנה (ו-14 במציאות), הכתב שהפך לאסיר מקבל חנינה על תנאי - הוא נדרש לחזור לארה"ב ולתת מתנה לסגן הנשיא מייקל פנס. אני בכוונה חוסך בפרטים ומדלג לעיקר: באמריקה מגלה בוראט שיש לו נוסעת סמויה, בתו סנדרה ג'סיקה פרקר (הדמות היא של קטינה; השחקנית, מריה בקאלובה הבולגרייה, בת 24. אני מניח שלא צריך להסביר למה זה מידע רלוונטי). מכאן ואילך הסרט נע במקביל על מסלול מתוסרט (סוג של) סביב מסע האב-בת, ומסלול מתועד סביב שלל ההיתקלויות בדרך אל סגן הנשיא. ברובן המוחלט נאלץ ברון-כהן להתחפש, או בעצם לשחק את בוראט מחופש, כי אנשים מזהים אותו; הקושי הזה מייצר זהב קומי כשהתחפושת היא של זמר קאנטרי, נסו ותיווכחו.
מדברים הרבה על מה שקרה בין מריה בקאלובה לראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני, ובלי לספיילר שום דבר, הסצנה הזו מבטיחה ומקיימת מספיק גועל נפש כדי להצדיק את ההייפ סביבה ברשת. גם על ניצולת השואה המנוחה ג'ודית דים אוונס, שמשפחתה תובעת את הפקת "סרט המשך בוראט" בטענה שאוונס הוטעתה לחשוב שהיא מצטלמת לסרט תיעודי על השואה, דובר רבות; בהקשר הזה ייאמר, לא להגנת ההפקה אלא כי זה פשוט ככה, שהסצנה עם אוונס מתחילה מצחיק-בקול-רם ומסתיימת אשכרה מרגש. זה כאילו אוקסימורון, בוראט ומרגש, אבל זה קורה לפחות עם מצולמת אחת אחרת (תשכחו מזה, אמרנו בלי ספוילרים), וזה בעצם גם לא כל כך מוזר בהינתן האמור לעיל: לא רק שהסרט הזה נמצא בשיא האלמנט שלו כשהוא משקף את האטימות ואת האדישות של אלמנטים בחברה האמריקאית לכל סוג של אפליה, אלא שהוא גם באמת באמת מבריק.
בסצנה שממחישה את העניין באופן השלם ביותר, בוראט ובתו נכנסים למרפאת נשים בטקסס. הם מדברים על בעיה X, שמנוסחת כך שתישמע לרופא כמו בעיה Y, וזה מוציא ממנו תגובה שהיא פשוט תזקיק מושלם של צביעות נוצרית. צפיתי בסצנה הזאת עם בתי, בת רבע ל-15, והיא קלטה כל ניואנס ומלמלה אבא, פאק, זה גאוני. מה אני אגיד לכם, צודקת.
המונח "פייק ניוז" נכנס לחיינו שנים אחרי שבוראט נכנס לזיכרון התרבותי הקולקטיבי שלנו, אבל נדמה שהעיכוב הגדול עם סרט ההמשך - כבר בשנת 2007 הזמינה אותו "פוקס" מברון כהן - עשה לו רק טוב מהבחינה הזו. השאלה אם מה שאנחנו רואים הוא אמיתי או מתוסרט, העובדה שדווקא המצולמים שנתקלים בבוראט ובבתו נכנסים לתוך עולם שאין להגדיר אותו אלא כפייק ניוז - זה מייצר אלף ואחת שאלות אתיות (תביעת יורשיה של אוונס היא מהבחינה הזאת כמעט מתבקשת), וזה גם הופך את "סרט המשך בוראט" לחתיכת תרגיל מתוחכם בחקר האדם. כשבוראט ובתו מציגים לאמריקאים תומכי טראמפ מציאות שאינה קיימת, האחרונים מקבלים אותה בשלוות נפש מוחלטת בעודם מתכחשים להתפרצות הקורונה וקושרים ערב רב של תיאוריות קשר סביב ברק אובמה. פתאום זה סרט על מערכת האמונות של אנשים, על מה שהם מקבלים כאמת ולמה, ועל הדרך זה מאיר דילמה שנמצאת גם אצל הצופה, או לפחות אצל הצופה הזה. כאילו, רבאק, התרגשתי מבוראט. הנהנתי כשהבת שלי אמרה "פאק זה גאוני". אבל זה, כאילו, לא אמיתי?
הנאום המאוד רציני שנשא ברון כהן בדיוק לפני שנה בפני חברי הליגה למניעת השמצה - נאום שגולת הכותרת המוצדקת שלו היא שפייסבוק, טוויטר, גוגל וכיו"ב הן "מכונת התעמולה הגדולה בהיסטוריה" - היה תזכורת דחוסה לרקע של האיש, שלמד היסטוריה בקרייסט קולג' בקיימברידג' וכתב תזה על התנועה האמריקאית לזכויות האזרח. טיפש הוא אף פעם לא היה, אבל שבועיים אחרי שראיתי את התפקיד הנהדר שלו ב"משפט השבעה משיקגו" ויום למחרת הצפייה בבוראט החדש, פתאום יש תחושה שהאיש - 20 שנה אחרי "עלי ג'י", עשור אחרי ש"ברונו" בא והלך בתחושת "זה לא זה" - הוא שוב קול סופר משמעותי בתרבות שלנו, הפעם עם אקסטרה תוקף ודרייב.
מילה לסיום: "סרט המשך בוראט" מופץ באמזון פריים, ונדמה לי שדווקא בתוך ימים של חרדה אמיתית לעתיד הקולנוע, צריך לזרוק מילה טובה לענקיות הסטרימינג: לא רק שהן מחזיקות את המדיום בחיים, שלא שתמהני אם מפיץ הוליוודי גדול היה אומר "כן סבבה חופשי" לדבר הספציפי הזה בעידן הספציפי הזה. כך או כך, שילוב של צחוק בקול רם, מיינד פאק, לחלוחית מזדמנת וקרינג' בלתי פוסק? אין דברים כאלה.