"צל ועצם" היא סדרת הפנטזיה החדשה של נטפליקס, שמבוססת על סדרת ספריה של הסופרת (הישראלית במקור) לי ברדוגו. מדובר באחד ההישגים ההפקתיים הגדולים של נטפליקס בשנים האחרונות: זו סדרה אפית, עתירת משתתפים, שמצולמת מרהיב ומעוצבת לפרטי פרטים, עם אפקטים ממוחשבים מוצלחים מאוד ופסקול לא רע בכלל, לעיתים. ובכל זאת, מהרגע שכותרת הפתיחה עולה, בליווי לוגו הסדרה המעוצב-יתר-על-המידה, "צל ועצם" פשוט מתישה.

הסדרה מתרחשת בממלכת ראבקה הבדיונית. אלינה, נערה צעירה שעובדת כקרטוגרפית זוטרה בצבא המלכותי, היא הגיבורה שלנו. מאל, חבר ילדותה החתיך, נשלח ליחידה שעליה לחצות את קפל הצל, מרחב אפל ומסתורי בו מסתתרים יצורים קטלניים ומחליאים, שמטילים אימה על תושבי ראבקה. אלינה, שדי דלוקה עליו (ובכנות, קשה להאשים אותה, הוא חמוד מאוד), מחליטה להצטרף אליו בחציית הקפל, שם היא מגלה שיש לה כוח מיוחד - וכשהחדשות על הכוח המיוחד שלה מתפשטות ברחבי ראבקה, היא הופכת למטרה הכי נחשקת בממלכה - הן על ידי אנשים שמעוניינים להעצים את הכוח הזה לטובת הממלכה, והן על ידי אלו שרוצים לנצל אותו לטובת האינטרס האישי שלהם.

נשמע די מעניין, לא? כמובן שהתקציר הזה מתעלם, בהערכה גסה, מ-7,000 עלילות משנה ו-90,000 דמויות אחרות. מצד אחד, יפה ש"צל ועצם" סומכת על צופיה שיפעילו את הראש ויחברו את כל חתיכות הפאזל לבד. מצד שני, קשה להאשים את אלו שלא טרחו לזכור את כל השמות והמושגים המומצאים שנזרקים על ראשם מדי סצנה, כי למי יש אינטרס אמיתי לעקוב אחרי מה שנראה כרגע כמו מִחזוּר של כל מה שנראה עד כה בז'אנר הפנטזיה האפית?

כי במובן המהותי, "צל ועצם" לא מביאה מספיק דברים חדשים למדיום שהוגדר עם "שר הטבעות" בקולנוע והוגדר מחדש ב"משחקי הכס" בטלוויזיה (ויורשותיה הרבות, בהן "המכשף", "מכשפת" ו"נזירה לוחמת"). יש מעט חידושים: בעוד שהרמיוני גריינג'ר וקטניס אברדין שוחקו כדמויות לבנות כשלג, את אלינה מגלמת ג'סי מיי לי, שחקנית אסייתית. וכיאה להפקת נטפליקס, הגיוון האתני לא נגמר שם: למרות ש"צל ועצם" נראית כמו אירופה של המאה ה-19, הקאסט הרחב מורכב בחלקו הניכר משחקנים לא-לבנים. יפה מאוד שלמדנו שהמין האנושי מורכב מעוד גוונים, בדומה למהלך שנעשה בנטפליקס עם "ברידג'רטון". הלאה. בנוסף, "צל ועצם" מזכירה, פה ושם, להט"ביות על גווניה - פה הופעת אורח של דמות המחלטרת כדראג קווין, שם דמות משנית אחת מזכירה שהיא דלוקה על דמות משנית אחרת. כלומר, שני גוונים בסך הכל. נחמד, אבל לא מספיק כדי להפוך את "צל ועצם" למשהו מרענן באמת.

כי היא עוד מאותו דבר: עוד גיבורה עשויה ללא חת שנבחרה להציל אותנו מאבדון מוחלט. עוד מתח מיני עם חבר ילדות, עוד קונפליקט מול החתיך החדש שנכנס לחייה בסערה (בן בארנס), עוד מנטור קשוח שמלמד את הגיבורה להשתמש בכוחותיה הפנימיים. "צל ועצם" נראית כמו ערבוב של שלוש כוסות של "הארי פוטר", שתי כפיות "אווטאר: כשף האוויר האחרון" וקורטוב של "מלחמת הכוכבים", כשכל זה מוגש, כאמור, על מצע דשן מדי של "משחקי הכס" ו"שר הטבעות". יכול מאוד להיות שלקדירה הזו נוספו יצירות נוספות, אבל זה לא משנה - שום רגע בסדרה לא נראה כמו משהו שעוד לא ראיתם. וזה, עקרונית, בסדר. נטפליקס לא התבקשו להמציא שום גלגל ובנאליוּת יכולה לשאת סדרת טלוויזיה כל עוד הביצוע טוב מספיק. אבל הכתיבה ב"צל ועצם" - ובעקבות זאת, גם המשחק - היו כל כך בסיסיים שהם גורמים לפיד האינסטגרם להיראות מעניין יותר ממה שקורה על המסך. ובואו, אינסטגרם לא באמת מעניין עד כדי כך.

אבל חוסר המעוף אינו הבעיה המרכזית פה, אלא הצורך התמידי של "צל ועצם" לבנות עולם חדש לגמרי (שנשאר, כאמור, די נטול מקוריות בפני עצמו). יש בראבקה שם חדש לכל דבר, ובעוד יצירות כמו "הארי פוטר" הקדישו ספרים שלמים להיכרות עם שמותיו, מושגיו וחוקיו של עולם הקסמים, ב"צל ועצם" שיחה שלמה יכולה להתנהל כשחצי ממנה הוא ג'יבריש לא מוסבר. העולם בו מתרחשת הסדרה מתואר בלי אף הסבר לצופים. כמובן, אפשר להסתכל על בחירה זו של המועמד לאוסקר אריק הייסרר, שעיבד את הסדרה לטלוויזיה, כהצבעת אמון באינטליגנציה שלנו כצופים. אבל גם אם נצא מנקודת הנחה שהצופה הממוצע ערני ומושקע רגשית דיו כדי לעקוב אחרי כל המונחים והשמות החדשים האלו - התוכן של אותן שיחות-ג'יבריש לא מספיק מעניין, ולא עושה שום חשק להכיר את הלקסיקון החדש.

והנה דוגמה טובה לחוסר המעוף של הסדרה. ברדוגו יצרה את ראבקה בהשראת רוסיה הצארית, מה שבא לידי ביטוי בכובעי הפרווה שחובשות הדמויות ובשמות כמו "אלינה", "מיכאיל" ו"זויה". זה, כמובן, לא מונע מכל הדמויות לדבר במבטא בריטי מצוחצח משל היו תלמידי ספרות מאוקספורד. מבטא בריטי לא נחוץ אינה מוסכמה שהומצאה ב"צל ועצם" - סדרה אמריקאית עם קאסט שרובו המוחץ בריטי שמתרחשת במדינה דמוית רוסיה - אבל כדאי שנכריז שהמוסכמה הזאת צריכה להישאר ב-2019, יחד עם "צ'רנוביל". לא כל מה שמתרחש בעבר או באירופה, ולא כל מה שמתרחש בעולם פנטסטי מקביל חייב להתנהל במבטא של ארמון בקינגהאם.

בעיקר חבל על ג'סי מיי לי, שמגלמת את אלינה. לי, שחקנית מתחילה יחסית בעלת רקורד מצומצם של תפקידים, לא נושאת את הסדרה על גבה בגאון, אבל היא בפירוש שחקנית מוכשרת וחיננית שתסריט טוב יותר ודאי היה הולם את כישוריה. זמנה יגיע, אבל לנו רק נותר לקוות שזמנו של הז'אנר הזה - עולמות פנטסטיים מסובכים מדי, שמתנהלים במבטא בריטי ובפאתוס מעייף - יחלוף בקרוב. חלק גדול מאיתנו מיצה אותו. "צל ועצם" יכולה להיות, אולי, סדרה שחובבי הז'אנר ישמחו לשים ברקע בשעה שהם מקפלים כביסה או מכינים צהריים. אבל מלבד תצוגת תכלית תקציבית מצד נטפליקס, באמת שאין בה הרבה.