"דרמה משפחתית אוסטרלית" זה ז'אנר שלא באמת קיים במילון המושגים הטלוויזיוני הרשמי. ובכל זאת, כל חובב טלוויזיה ששומע על סדרה שמתוארת באמצעות צירוף שלוש המילים האלה כבר יודע לדמיין איך היא עומדת להיראות: קטנה, אנושית וכובשת. בתור מי שמחבבים סדרות שנצמדות למציאות כפי שהיא, דרמות משפחתיות אוסטרליות תמיד היו אהובות עלינו במיוחד – כשהדוגמה המתבקשת ביותר לסדרה כזו מהשנים האחרונות היא כמובן "אהבה מלידה", שנמתחה לאורך 7 עונות, זכתה בפרסים והפכה לפופולרית גם מחוץ למדינה. לאחרונה, הגיעה לישראל הסדרה "לאהוב אותי", שמונה (בינתיים) שישה פרקים בלבד, מתחבאת ב-VOD של הוט ויס ולא זוכה ליותר מדי יח"צ סביבה. וחבל שכך: אולי עדיין מוקדם להשוות בין השתיים, אבל ל"לאהוב אותי" יש את כל המרכיבים שהפכו את "אהבה מלידה" לכל כך מהנה (ובהתאם, למצליחה מאוד).
"לאהוב אותי", מבית רשת Foxtel האוסטרלית, היא הפקת המקור הראשונה של שירות הסטרימינג האוסטרלי BINGE. היא עוקבת אחר בני משפחת מתיסון המתגוררים במלבורן - הן אחר חייהם כתא משפחתי והן אחר חייהם כאינדיבידואלים. קלרה (בוז'אנה נובקוביק, "אינסטינקט"), הבת הבכורה, היא אישה בשנות השלושים המאוחרות לחייה שעובדת כרופאה מרדימה. היא גרה לבד בדירה ענקית ויפהפייה וכמהה למצוא זוגיות, אבל אפליקציות ההיכרויות לא מוכיחות את עצמן וקלרה מוצאת את עצמה יוצאת לדייטים כושלים עם גברים ילדותיים בזה אחר זה. אהרון (וויליאם לודר), הבן הצעיר, הוא סטודנט למשפטים שמקווה להשיג התמחות במשרד עורכי דין. השאיפות הקרייריסטיות שלו נדחקות הצידה לטובת היחסים עם זוגתו, אלה, די-ג'יי במקצועה ובחורה אנוכית למדי, שאוהבת אותו הרבה פחות ממה שהוא אוהב אותה.
אב המשפחה הוא גלן (הוגו ויבינג המצוין, "מטריקס", "רובוטריקים"), טיפוס מחושב ומקובע אבל רגיש ושובה לב בצורה יוצאת דופן. הוא עובד כעורך דין לדיני צוואות, אבל את השנתיים האחרונות הוא הקדיש לתמיכה באשתו הסיעודית ואמם של הילדים, כריסטין (שרה פירס), שאיבדה את רגלה (ואת שמחת החיים שלה) בתאונת דרכים. הוא מסור לחלוטין לטיפול בה, והיא מתעבת אותו על כך - ומשליכה עליו את הכאב הגדול שהיא חווה. אחרי ההיכרות הראשונית שלנו עם בני המשפחה בנפרד, הם מתכנסים יחד לארוחת ערב חגיגית לרגל יום הנישואים ה-40 של ההורים, אבל זו משתבשת עקב גישתה המרירה של כריסטין, שמחלצת מקלרה המיואשת עלבון חריף במיוחד. כשקלרה אומרת לאמה את המילים הקשות, היא לא יודעת שאלה יהיו המילים האחרונות שאי פעם תגיד לה: מאוחר יותר באותו ערב, גלן יכין שתי כוסות תה ויחזור לחדר כדי לראות את אשתו מוטלת על המיטה כשהיא ללא רוח חיים.
מכאן והלאה, "לאהוב אותי" עוסקת בהתמודדות של כל אחד מבני המשפחה עם האבל, ומיטיבה לתאר את ההתכנסות לתוכו ואת ההתחמקות ממנו. אהרון, שהיה מחובר במיוחד לאמו, מרגיש שהוא היחיד שעצוב על לכתה: קלרה מטביעה את רגשותיה בכוסות יין ובעבודה, וגלן יוצא בלית ברירה לחופשה הזוגית שהזמין מראש לרגל יום הנישואים שלו ושל כריסטין, שכן הוא לא הצליח להשיג עליה החזר כספי. במקביל, מתארת "לאהוב אותי" גם את עלילותיהם הרומנטיות של השלושה: קלרה מתוודעת לשכן המקסים שלה, פיטר (בוב מורלי, "המאה"), שמתעקש להסיר מעליה את המגננות; אהרון מתקשה להבין שבת זוג טובה יותר עבורו נמצאת ממש מתחת לאף שלו; וגלן מגלה שמותה של כריסטין איננו מסמל את מותה של האפשרות להיות נאהב ולאהוב.
"לאהוב אותי" לא מתיימרת להיות אוניברסלית, ושם כוחה. היא ממקמת במרכזה אנשים ספציפיים ומורכבים, בלי להטמיע בדמויותיהם הקשרים חברתיים רחבים ובלי להכניס לפיהם אג'נדות. מלבד כמה רפרנסים תרבותיים שנזרקים פה ושם ("האסיר החתיך בעולם", למשל), בני המשפחה לא מחוברים לעולם החיצון: הם לא מדברים על פוליטיקה, על מצבם הכלכלי או על הפקקים בכביש, למשל. אבל בזכות עבודת אפיון הדמויות המושקעת, "לאהוב אותי" פורטת על מיתרי הרגש ומצליחה להיות מעוררת הזדהות. במילים אחרות: אנחנו לא צריכים להיות דומים לבני משפחת מתיסון כדי לאהוב אותם, לאהוב איתם ולרצות בטובתם.
הסדרה גם לא מפחדת לאתגר את האופנים בהם אנחנו, כחברה, נוטים לתפוס מוות ולהתייחס אליו. היא מסתכלת לו בעיניים ולא מתביישת לקלף מפרקטיקות האבל את האלמנטים הקיטשיים ולהציג את האובדן גם על צדדיו היומיומיים, הפחות רומנטיים. כך, למשל, בלוויה של כריסטין, קלרה מגלגלת עיניים כשאמה מתוארת כאישה אופטימית; או, לדוגמה, כשבני המשפחה מתכנסים כדי לפזר את האפר של כריסטין באגם, הרוח פועלת כנגדם וחלק ניכר של האפר עף לכיוון בגדיהם ופניהם ולא לכיוון המים. נוסף על כך, הסדרה גם נותנת במה לנושא שנחשב לטאבו טלוויזיוני, כשהיא מציגה סצנת סקס גרפית של בני הגיל השלישי. אהבה מבוגרת היא גם ככה לא נושא שעומד במרכזן של סדרות רבות, אז שלא לדבר על תשוקה מבוגרת; "לאהוב אותי" מכריזה שאם הצד המיני של צעירים זוכה לייצוג מלא ולא מצונזר על המסך, אין סיבה שלא להחיל את אותו הכלל על המבוגרים.
ל"לאהוב אותי" יש גם כמה פגמים שקשה להתעלם מהם. פרק הפיילוט שלה אמנם מרגש ואפקטיבי, אבל הוא לא מלוטש מספיק: הניסיון להכניס אותנו לעולמן של הדמויות מתערב קצת יותר מדי בדיאלוגים שהן מנהלות ביניהן ומייצר משפטים אינפורמטיביים מאולצים, שבתוך העולם של הסדרה אין הצדקה ממשית לאמירתם באותו רגע בזמן. לפעמים, כדי לקדם את העלילה בכיוונים הרצויים ולייצר קונפליקטים, הסדרה מזרזת את דמויותיה ומחברת תרחישים בצורה רשלנית. לא פעם, לשם הקתרזיס הקטן שמבקשת הסדרה לספק לצופיה בכל פרק ופרק, לעיתים היא פותרת את הבעיות של הדמויות שלה מבלי לשהות בהן כמו שצריך.
הסדרה גם עושה שימוש באמצעי טלוויזיוני מיושן שאבד עליו הכלח: היא מציגה את כריסטין על המסך גם לאחר מותה, כשדמותה המדומיינת מפתיעה את גלן ברגעים בהם עולים בו ספקות באשר לאהבתו החדשה, ומפצירה בו לא לנסות להתגבר עליה כל כך מהר. אפשר היה להבין שרוחה של אשתו רודפת את גלן גם ללא הבחירה האמנותית הזו, שהלוואי ותיעלם כבר מן העולם.
אבל היתרונות של "לאהוב אותי" עולים על חסרונותיה. "לאהוב אותי" היא אחת מהסדרות האלה שלא מטשטשות את רעשי הרקע ואת השגרתיות הגלומה בהם. היא לא מעמעמת את הלעיסות, את קירקושי הסכו"ם ואת צלילי בליעת הרוק והיא מאפשרת גם לשקט המביך לתפוס מקום. העצלנות שהיא לוקה בה לעיתים מתגמדת לצד הדיוק הנקי שהיא מציגה רוב הזמן, היכולת שלה להביא למסך את החומרים שמהם עשויים החיים עצמם בלי לתבל אותם יתר על המידה, בלי לעשות בהם מניפולציה או לייצר מהם פרובוקציה. מדובר בצפייה מחממת לב, ושווה לכם לעזוב לרגע את השיטוטים בנטפליקס כדי לגלות אותה.