בפברואר 1997 נועדו בחשאי מייסד תאגיד התקשורת "ניוז קורפ" רופרט מרדוק וראש ממשלת בריטניה ג'ון מייג'ור. מרדוק דרש ממייג'ור לשנות את מדיניותו בנוגע לאיחוד האירופי, ואיים כי עיתוניו לא יתמכו בממשלה אם לא יעשה כן. "לא לעתים קרובות יושב מישהו מול ראש ממשלה ואומר לו: 'אני רוצה שתשנה את המדיניות שלך, ואם לא תשנה אותה הארגון שלי לא יוכל לתמוך בך'", אמר לימים מייג'ור (בוועדה שחקרה את פרשת האזנות הסתר בעיתון "ניוז אוף דה וורלד" של מרדוק).

מייג'ור סירב להתקפל. חודשיים מאוחר יותר, הוא ראה את האיום ממומש: "הסאן" - עוד צהובון של מרדוק, העיתון השני בתפוצתו בממלכה וגוף התקשורת שניהל רומן עם המפלגה השמרנית עוד מימי תאצ'ר - הימם את קוראיו כשפרש על השער את תמיכתו בטוני בלייר, מועמד מפלגת הלייבור לראשות הממשלה בבחירות 1997. זה נעשה על פי הוראה מפורשת של מרדוק, שנפגש בחשאי גם עם בלייר וקיבל את התחייבותו (שהתגלגלה למאמר בלעדי ב"סאן") להתנות את ההצטרפות לגוש האירו במשאל עם. באותו רגע ניתן האות, וציידי הטבלואידים יצאו לקעקע את חברי המפלגה השמרנית בחשיפות מחייהם הפרטיים, שערוריות ופרשיות מין מפוקפקות. "'ניוז אוף דה וורלד' היה כמו חטיבת אס-אס שעומדת לרשותך ואפשר לשלוח לפעולה, והיא תבצע את הפקודות שלך עד הסוף", מסביר גרהאם ג'ונסון, כתב העיתון לשעבר, בסדרת התעודה החדשה "עלייתה של שושלת מרדוק". הפקודות מולאו, והשמרנים ספגו את התבוסה הכי גדולה שלהם מאז 1832. מרדוק קיבל את מבוקשו.

עלייתה של שושלת מרדוק (צילום: Getty Images באדיבות yes דוקו)
בתמונה: לא שיב רוי. "עלייתה של שושלת מרדוק" | צילום: Getty Images באדיבות yes דוקו

התגייסותו של מרדוק למען בלייר, שעומדת במרכז הפרק הראשון בסדרה (משודרת ב-yes דוקו), היא סיפור דרמטי. לדיל בין הטייקון העוצמתי לפוליטיקאי המבטיח היו השלכות מרחיקות לכת על בריטניה, על אירופה ועל העולם כולו. הצטרפות הממלכה הבריטית לגוש האירו נחסמה, הדרך לברקזיט נסללה. מרדוק גם דחף את בלייר - שוב, בפגישה אישית ובמתקפה כלל-תקשורתית - להצטרף לג'ורג' בוש הבן במלחמתו בסדאם חוסיין. אדם אחד, איל תקשורת שלא נבחר לתפקידו על ידי איש, תרם לכל הפחות תרומה עצומה למהלכים קרדינליים בהיסטוריה הבריטית. כל מערכת היחסים של בריטניה עם האיחוד האירופי, טוען מנהיג מפלגת הברקזיט נייג'ל פאראג', היא תוצאה של "התערבות נחרצת של מרדוק". מרדוק עצמו, הוא מספר, אישר לו להתראיין על כך. המו"ל אפילו לא מנסה להסתיר את טביעות הדיו של אצבעותיו.

*

תשע שנים אחרי שערוריית האזנות הסתר שהובילה לסגירת "ניוז אוף דה וורלד", שנתיים אחרי שנכשל ברכישת סקיי ושנה וחצי אחרי שמכר את רוב האימפריה התקשורתית שלו לדיסני, רופרט מרדוק הוא עדיין אחד מאנשי התקשורת החזקים בעולם. הוא עדיין הבעלים של "הסאן", "הטיימס" ו"הסאנדיי טיימס" בבריטניה; שולט ב-70% משוק התקשורת (עם יותר מ-140 עיתונים) באוסטרליה; ומחזיק ב"וול סטריט ג'ורנל" וב"ניו יורק פוסט" (מקומות 2 ו-4 ברשימת העיתונים הנפוצים בארה"ב) ובפוקס, שהיא אחת מחמש רשתות הטלוויזיה הגדולות במדינה. תאגיד "ניוז קורפ" הניב לו בשנה שעברה רווח של יותר מעשרה מיליארד דולר, והונו של מרדוק עצמו מוערך ב-14.7 מיליארד. תחברו לזה את הקשרים ההדוקים שרקם עם מנהיגים פוליטיים (עם טראמפ הוא נהג לשוחח פעם ביום, על פי "ניו יורק טיימס"; בבריטניה, אומר עורך ה"גרדיאן" לשעבר אלן ראסברידג'ר, לא נבחר ראש ממשלה נגד רצונו בארבעים השנים האחרונות) ותקבלו את משוואת השחיתות במלוא עוצמתה המזעזעת. אין יותר הון-שלטון-עיתון ממרדוק.

את המקף האסור בין השלטון והעיתון הניח מרדוק ב-1975 בחסות ממשלת תאצ'ר. גברת הברזל איפשרה לו לחמוק מוועדת המונופולים ולהשתלט על 40% מהעיתונות הבריטית, והוא העניק לה בתמורה טבעת הגנה תקשורתית שנמתחה עד סוף עידן מייג'ור. בשנים הבאות הוא המשיך למצב את כוחו כממליך מלכי בריטניה: מחליף את בלייר בגורדון בראון, מבריג את עורך "ניוז אוף דה וורלד" אנדי קולסון לסגל של דייוויד קמרון, מנתב את צעדיהם הכלכליים והמדיניים. "הם לא משתעלים בלי אישור ממנו", אומר יו גרנט.

אבל בשנות ה-2000 מרדוק התחיל לעוף קרוב מדי לשמש. החטטנות האלימה והמכוערת של הצהובונים הבריטיים, שהעניקה לו את כוח הסחיטה שבשתיקה מול בעלי הכוח, התפוצצה למרדוק בפרצוף. חקירה ראשונה הסתיימה בשקט יחסי, אבל דחקה במקור מתוך "ניוז אוף דה וורלד" להדליף מידע ולחשוף את הממדים העצומים של האזנות הסתר בעיתון: אלפי ציתותים אסורים לטלפונים של פוליטיקאים, סלבריטאים ואזרחים שהיו מעורבים באירועים חדשותיים (לרבות משפחות של קורבנות פיגוע טרור ושל חיילים שנהרגו בעיראק ובאפגניסטן). הסיפור המזעזע מכל היה פריצה לתא הקולי של מילי דאולר, נערה בת 13 שנחטפה ונרצחה, ומחיקת הודעות מתוכו. לפרק זמן קצר היה נדמה שמרדוק חטף מכה אנושה, אבל ב-2016 הוא הריץ את דונלד טראמפ לנשיאות והבהיר שכוחו עוד בעיתוניו.

*

התחקיר המקיף של "עלייתה של שושלת מרדוק", בן שלושה פרקים ושורה מרשימה של מרואיינים - רבים מהם פליטי האימפריה המרדוקיאנית - מספר את כל זה באופן מרתק, גם אם לא מסודר כמו כתבה ב"וול סטריט ג'ורנל" או פשוט כמו אייטם ב"סאן". היא מנסה בה בעת לגולל את הכרונולוגיה הצבעונית והדרמטית של "ניוז קורפ", לתאר בתוכה את האישיות הדורסנית והמגלומנית של מרדוק, ולתפור את הכל לתוך מארג אנושי יצרי של פטריארך, ארבע נשים, שישה ילדים (מהם שלושה שנאבקים על ירושת אביהם), בת טיפוחים, וסביבם עוד פוליטיקאים, עיתונאים וידוענים שניצבים משני צדי המתרס.

מי שצפה ב"יורשים" - אולי סדרת הדרמה הטובה ביותר של השנים האחרונות (יש לה גם פרס אמי טרי כדי להוכיח זאת) - לא יתקשה לזהות את קווי הדמיון בין משפחת מרדוק ומשפחת רוי. יוצר הסדרה ג'סי ארמסטרונג טען בראיון ל"ניו יורק טיימס" שהמשפחה הטלוויזיונית המסואבת לקחה השראה ממשפחות מסואבות אמיתיות רבות, אבל נדמה שמשפחת מרדוק היא הקרובה מכולם: איל תקשורת אוסטרלי, נשוי בשנית לאישה שאיננה אמריקאית, שמחפש את ממלא מקומו ומשסה את ילדיו זה בזה במאבקי ירושה; בן שרואה את עצמו כיורש הטבעי אך צופה באביו נותן את הבכורה לאחרים; בן צעיר סורר ופרוע שמבקש את הערכת האב ואפילו זוכה לה במפתיע; בת מוכשרת שנחשבת למועמדת הטובה ביותר לירושה, מביעה התנגדות פומבית לאביה ונשואה לאדם שהוא לא מעריך; אשת תקשורת מחוץ למעגל המשפחתי שמצליחה להאפיל על שלושת הצאצאים. גם אנקדוטות בחייהם של המרדוקים, בעולם העסקים ובחוג הסילון, מזכירים רגעים מ"יורשים". אפשר בקלות לדמיין את רופרט מרדוק מתעמר בבכירי עובדיו במשחק "חזיר על הרצפה".

"עלייתה של שושלת מרדוק" לא מציגה חשיפות מרעישות - לא בסגנון המכובד של "הטיימס" ולא בזה הצעקני של "הסאן" - אבל היא מחברת מסמך מטריד שהדיו צריכים להישמע הרחק מעבר לתעלה. הרי לא צריך להתאמץ כדי לזהות את הוואריאציות על מודל התקשורת המעוות והמושחת של מרדוק, שבינו לבין ערכי העיתונות (ובראשם החתירה לאמת) אין דבר. בשביל עיתונות שמשרתת את השלטון במקום לבקר אותו יש לנו חינמון מקומי, בשביל תקשורת שמשמשת כשופר לידיעות כוזבות יש לנו ערוצי ביבים משלנו. בשביל פגישות חשאיות ודילים מפוקפקים בין מו"לים וראשי ממשלות יש לנו הקלטות של עדי מדינה. בשביל איל תקשורת שסוחר בסיקור חיובי יש לנו שתיים וחצי כתבות ב"וואלה". גם הציבור הישראלי כבר למד משהו על משולש הארס הון-שלטון-עיתון. הבשורות הטובות - כפי שהוכח בתחקיר "הגרדיאן" על ההאזנות ב"ניוז אוף דה וורלד" ובתחקיר "הארץ" על ההתערבות ב"וואלה" - הן שהעיתונות יכולה להיות גם התרופה לרעל.