בתי הכלא האמריקאים מלאים במספרים לא פרופורציונלים של אפרו-אמריקאים - תוצאה של פרקטיקות גזעניות שמוטמעות עמוק אל תוך מערכת המשפט ובתי הסוהר עוד מסוף המאה ה-19, כדרך חלופית לשלוט באוכלוסיה השחורה עם סיומה של העבדות. כדי להעמיק בנושא, מומלץ לצפות כמעט בכל יצירה של הבמאית אווה דוברניי, בדגש על הסרט הדוקומנטרי "ה-13" ("13th"), או אפילו להאזין לפודקאסט "The System" של לא אחרת מקים קרדשיאן.
"המשוחרר" ("Unprisoned"), לעומת זאת, לא תעניק לכם ידע כללי בנושא, והיא דווקא מתמקדת בסיפור אחד קטן וספציפי, שמבוסס על חייה האישיים של היוצרת טרייסי מקמילן. מקמילן, שיצרה את הקומדיה החדשה של הולו שעלתה בדיסני+ בשבוע שעבר, היא תסריטאית טלוויזיה עם רזומה נאה שכולל עבודה בחדר הכתיבה של "מד מן", והיא גם נחשבת ל"מומחית זוגיות" מטעם עצמה. היא כתבה ספרים וכתבות רבות בנושא של מציאת הפרטנר.ית המושלמ.ת, ואף שימשה כשדכנית בריאליטי דייטינג.
כלפי חוץ, מקמילן נראית כמו אישה שחיה חיים יציבים ונוחים, אבל הרקע שלה מגלה תמונה שונה: אמה הייתה עובדת מין ומכורה לסמים, אביה היה סוחר סמים שישב בכלא במהלך רוב חייה, ואת ילדותה היא בילתה בקפיצה בין בתים של משפחות אומנות. "המשוחרר" פוגש את דמותה של מקמילן - שנקראת בסדרה פייג' אלכסנדר - במקום שבו מקמילן האמיתית הייתה לפני כעשור. הקריירה שלה כמומחית למערכות יחסים בדיוק החלה להמריא, היא גידלה את בנה המתבגר לבדה לאחר כמה מערכות יחסים כושלות ואביה השתחרר מהכלא לאחר כ-20 שנה.
המפגש הזה בין האישי לפוליטי הוא חומר מצוין לסדרת טלוויזיה, והדמות של מקמילן היא גיבורה אידיאלית לתקופה שלנו: אישה שחורה, חזקה ומרשימה, שבנתה לעצמה חיים מצליחים נגד כל הסיכויים בתוך חברה שרומסת אנשים כמותה. תוך כדי שהיא מתחזקת קריירה מצליחה, קונה לעצמה את הבית הראשון ומתעמתת עם חוסר היכולת שלה לבחור גברים פנויים רגשית, היא גם נאלצת לקבל לביתה את אביה - אסיר משוחרר עם לב של זהב וכריזמה אינסופית, אבל גם עם כל חרדת הנטישה שמגיעה עם חזרתו לחייה. כמה חבל שבמקום לצלול בפגיעות ובאומץ לתוך כל הפוטנציאל הזה, מקמילן בחרה לכתוב סדרה שברוב פרקיה תואמת את הפופוליזם של עצות הדייטינג השטחיות שהיא מחלקת במהלך העשור האחרון, ולא מספקת רגש או אמירה חזקים מספיק כדי להיאחז בהם.
הקאסט של "המשוחרר" הוא נקודת האור של הסדרה. קרי וושינגטון מככבת, ולמרות שכישורי המשחק שלה עדיין לא כל כך משכנעים, מדובר באישה שקל לאהוב ולהיות בעדה. דלרוי לינדו המעולה ("הטובות לקרב") נותן את כל מה שיש לו בתור אדווין אלכסנדר, אביה המשוחרר, ואת השלישייה המשפחתית סוגר פאלי ראקוטוהבנה, שחקן צעיר ולא מאוד מנוסה שמגלם במתיקות רבה את פין, בנה בן ה-16 של פייג'. יחד עם דמויות המשנה שברקע, מדובר באחד הקאסטים החמודים והמושכים ביותר שנראו בטלוויזיה - עובדה שהופכת את הצפייה לנעימה, אבל לא מפצה על תסריט חלש מדי.
מתוך שמונת פרקי הסדרה, בולט לטובה הפרק השישי, שבו המשפחה נוסעת לאלבמה לחפש את תעודת הלידה של אדווין - ומתמודדת עם טראומות עבר שצצות והבירוקרטיה הבלתי אפשרית של המוסדות האמריקאים, שלא משאירה לאסירים משוחררים הרבה אופציות מלבד לחזור לחיי הפשע. הפרק הזה מביא איתו אמיתות כואבות, ביטויים לגזענות שעדיין חיה ונושמת בכל מרחב אפשרי וזיכרונות מעבר אפל ולא רחוק כל כך. הוא גם מטפל ביחסים השבריריים הפנים-משפחתיים ותחושת הכישלון של אדווין, שנולד אל תוך עולם שמעולם לא נתן לו סיכוי להיות האב הנוכח שרצה להיות.
בשאר הזמן, "המשוחרר" לא מעניקה ערך מוסף שמצדיק את קיומה. היא צפויה, שטחית ומורכבת מדיאלוגים לא אמינים שחוזרים על עצמם במעגליות. אפילו ברמה הוויזואלית, הסדרה מתעקשת להציג עולם קיטשי ומסיח דעת. המלתחה של פייג' ועיצוב החללים יוצרים עולם שלא מרגיש כמו החיים האמיתיים, אלא כמו סט של סדרה, והניתוק הזה מרגשות אנושיים עמוקים רק מועצם על ידי המונולוגים הרבים של פייג' בפני עוקבי האינסטגרם שלה. "המשוחרר" היא אולי סדרה נחמדה לשים ברקע בזמן שמנקים את הבית, ויכול להיות שהיא אפילו תצליח לגעת פה ושם במשפחות שהתמודדו עם אותם הקשיים, אבל אפילו הקאסט החינני והנושא המעניין והחשוב לא מצליח לפצות על הרדידות והסתמיות שלה - ולקהל האמריקאי השחור מגיע הרבה יותר מזה.