אחת לכמה זמן יוצא סרט כל-כך שנוי במחלוקת שאי אפשר לדבר עליו בלי לדבר קודם כל על הבלאגן שסביבו ורק אז על הסרט עצמו. כך היה עם "פוקסטרוט" שהואשם בהכפשת שמם הטוב של חיילי צה"ל; כך היה עם "הפסיון של ישו" שהואשם באנטישמיות. דבר דומה קרה ל"חמודות" (Cuties): ברגע בו נטפליקס, שמפיצים את הסרט הצרפתי החדש ברחבי העולם, שיחררו את הטריילר והפוסטר שלו, הוחלט שסרטה החדש של הבמאית הצרפתייה-סנגלית מיימונה דוקורה בעצם מקדם פדופיליה וחפצון גופן של ילדות קטנות. כמובן שהמקטרגים על הסרט (ביניהם פוליטיקאים אמריקאיים, שקראו לו "פורנו ילדים") ככל הנראה לא ראו את הסרט. "חמודות" מקדם מיניות של ילדות צעירות באותה מידה ש"טיטניק" מקדם קרחונים. ובאופן כללי, חבל שהמלעיזים לא טרחו לצפות בו - לא רק כי אז הם היו מבינים את טעותם, אלא משום ש"חמודות" הוא פשוט סרט נהדר.

הסיפור הוא של אמי. היא בת 11, היא חיה בפריז, והיא בת למהגרים מוסלמים מסנגל. היא בת טובה לאמא שלה - שמתמודדת עם דרמה משל עצמה, כשבעלה נושא אישה שנייה - ואחות טובה לאחיה החמוד וההיפראקטיבי. יום אחד היא פוגשת את שכנתה אנג'ליקה, שרוקדת כמו ניקי מינאז', מתלבשת כמו סטודנטית מהבינתחומי ומרביצה כמו מוחמד עלי. היא גם בת 11. השתיים מתיידדות ומהר מאוד, אנג'ליקה מצרפת אותה לחבורה הכי שווה בבית-הספר: "החמודות". הן לא רק מתלבשות כמו נשים מבוגרות, הן גם רוקדות בלהט שלא היית רוצה שהאחיינית החמודה שלך תרקוד בו.

לאמי לא אכפת. להפך; לה דווקא די נעים. היא סוף-סוף מרגישה שיש לה ביטוי עצמי כלשהו ("מה עם חופש הביטוי שלנו?!" מזדעקת אחת הבנות, כשהמורה שלה נוזפת בה שהתלבשה חשוף מדי). עד עכשיו אמי הייתה מוסלמית אדוקה, ילדה טובה שעושה מה שאמא אומרת לה. עכשיו, בטח כשראתה כמה זה הועיל לאמא שלה, אמי עושה מה שהיא רוצה. אחרי שוטטות לא-מבוקרת באייפון, אמי מוצאת כמה קליפים נועזים במיוחד וחולקת את הכוריאוגרפיה עם חברותיה. דרך לאובדן שליטה, כמו גם לסקנדל שיוצא מחוץ לסרט אל החיים האמיתיים, כבר די קצרה.

למען האמת, אי-אפשר לומר שאין בי הבנה כלפי אלו שקוראים להחרים את הסרט; סצנות הריקוד בו, למשל, בהחלט מרתיעות. לפעמים מחלחלת התחושה שדוקורי יותר מדי מרחיקה לכת, ויש לקוות שבסצנות הקשות יותר - ויש להזהיר שהסרט הזה לא דל בהן - נעשה שימוש בכפילות גוף לשחקניות. אבל חשוב להזכיר שאין דרך לראות את הסצנות האלו ולחשוב שהרתיעה הזו אינה מכוונת. "חמודות" הוא סרט על ילדה שנולדה לתרבות שאומרת לנשים שאינן צנועות מספיק, אך נמשכת לתרבות שאומרת לנשים שאסור להן להיות צנועות מדי. מי שחושב שהרעיונות האלה עוברים מעל ראשם של ילדים קטנים כנראה שלא פגש ילדות בנות 12 מימיו, כי הכל שם.

וכמה נדיר זה לראות סרט שמציג ילדים קטנים לא כאובייקט חמוד אלא כדמויות בפני עצמן, כאנשים עם קונפליקטים משל עצמם, עולם פנימי עשיר, שעושים טעויות ולהם דינמיקות מסובכות וקשות עם בני גילם. "חמודות" לא מתנשא מעל דמויותיו, לא משנה בנות כמה הן, וזה נכון ביתר שאת לגבי הדמות הראשית; אנחנו עם אמי בגובה העיניים מהרגע הראשון עד השוט האחרון והיפהפה, שמהווה בפני עצמו תשובה אילמת וחותכת לגבי השאלה "מה ילדות קטנות בעצם רוצות". 

כל זה לא היה עובד בלי הבימוי והתסריט החכמים של דוקורי, שזה הסרט הראשון בבימויה. היא נעה בין וירטואוזיות מאופקת, מצלמת בטייקים ארוכים שמעוררים השתאות רק בדיעבד, לרגעים מדויקים שמבהירים לצופה שהיא סומכת עלינו שנחשוב בעצמנו מה המסקנה שלנו מהמתרחש לנגד עינינו. זה יכול להיות ריב בין "החמודות", ויכול להיות רגע שבו אמי שומעת אישה מסבירה בטלפון לאמא שלה שהיא לא יכולה להמשיך לשלוח לה כסף - אבל אמי לא יכולה שלא להסתכל על התחת שלה.

זאת הנקודה להרים למי שלא דיברו עליה מספיק בטררם שמסביב ל"חמודות", וזוהי פתיה יוסוף, שמגלמת את אמי. בהופעה מאופקת, טבעית, שנראית כמעט מאולתרת, פתיה בוראת דמות אמינה ומעוררת הזדהות גם כשהיא עושה דברים בלתי-נסלחים.

"חמודות" אינו סרט קל. הוא מצחיק מאוד לפרקים, לפעמים חמוד כמו שהיינו רוצים לצפות מסרט על ילדות צעירות שרק רוצות לרקוד, ולפעמים הוא נושא בחובו אגרוף בבטן שלא היינו מצפים לו. דווקא זה מה שהופך אותו לכזה מרשים. נדמה שהפוסטר הפרובוקטיבי וסערת-הטוויטר שהתחוללה מסביב לסרט באותה מידה הועילה לנטפליקס - ב-2020, כשמישהו קורא לבטל אותך, הוא באותה מידה עושה מה שצריך כדי שלא יפסיקו לדבר עליך - אבל לא הועילה ל"חמודות" עצמו. וחבל, כי מבעד כל המחלוקת הזאת מסתתר סרט נהדר על ילדה שלומדת שהיא לא נולדה אישה, אלא נעשית כזאת. ועל המחירים שהעולם ידרוש ממנה לשלם ברגע שתהפוך לאחת.