"קליקבייט", אחת הסדרות הכי נצפות כרגע בנטפליקס, מתחילה כמו פרק של "מראה שחורה": בוקר אחד ניק ברואר, איש משפחה ופיזיותרפיסט של קבוצת כדורעף בקולג', לא מגיע לעבודה. מהר מאוד מתברר איפה הוא, כשסרטון שלו מוכה ומדמם עולה לרשת, ובו הוא אוחז שלטים שעליהם כתוב "אני מתעלל בנשים" ו"כשהסרטון הזה יגיע ל-5 מיליון צפיות אני אמות". אחותו פיה ואשתו סופי רצות למשטרה, ומהר מאוד מתגלה לנו מה עלה בגורלו של ניק והאם הוא שרד את החטיפה המשונה הזאת, אבל השאלה למה כל זה קרה היא עדיין בגדר תעלומה.

כל פרק בסדרה מתמקד בדמות אחרת ונקרא על שמה - "האחות", "האישה", "הבלש" וכו' - ומומלץ מאוד לא להציץ בשמות הפרקים מראש, כי חלקם מספיילרים פרטי עלילה. במהלך שמונת הפרקים נחשפים החיים הסודיים של ניק, אבל התגליות כל הזמן מוטלות בספק. האם ניק באמת התעלל בנשים? האם היו לו חיים כפולים? ובמי הוא פגע עד כדי כך שחטפו אותו ואיימו ברצח?

בז'אנר סדרות ה-Whodunit (קיצור של Who Done It - שם נפוץ לסרטים/סדרות/ספרים/מחזות שמתמקדים בתעלומת פשע), "קליקבייט" לא בולטת בתור יצירה מקורית במיוחד, אבל היא בהחלט אפקטיבית. היא מצליחה להסתיר מהצופים פיסות מידע חשובות שהיו יכולות לעזור להם לפענח את התעלומה בעצמם, ולכן הטוויסטים שלה מצליחים להפתיע - אם כי לא להדהים. זה יתרון וגם חסרון של הסדרה: מצד אחד, בהעדר אינפורמציה שעוזרת לפצח את התשובה, היא תופסת אותנו לא מוכנים. אבל מצד שני, מהצופים נמנעת החוויה של לנחש בעצמם מה בדיוק קרה לניק, שהיא חלק גדול מהכיף בצפייה בסדרות מהסוג הזה.

מאחר שסדרות עם תעלומת פשע במרכזן הן נפוצות מאוד, "קליקבייט" לא בולטת בנוף בתור סדרה מקורית או מרגשת במיוחד. לא תצאו ממנה מטולטלים, למרות שיש לציין שהפרק האחרון שלה מכיל הופעת משחק מרשימה מאוד של שחקנית שרק צצה פה ושם במהלך הפרקים האחרים, וחבל שהנוכחות שלה שמורה רק לסוף. כל מילה נוספת בנושא - תהיה ספוילר.

לפני הפרק האחרון, מי שנושאת את הסדרה על כתפיה היא זואי קאזאן ("חולי אהבה", "הקנוניה נגד אמריקה"), שמגלמת את אחותו של ניק. כל השחקניות והשחקנים בסדרה עושים עבודה אפקטיבית, אבל קאזאן מביאה אנרגיה שונה לחלוטין מהשאר ולכן בולטת לטובה. אם כל השאר באו לעבוד, זואי באה לתת עבודה. אדריאן גרנייה, שהוא כמובן וינס מ"הפמליה" (ונייט מ"השטן לובשת פראדה") מגלם את ניק, אבל לא מצליח להשאיר חותם על "קליקבייט" שמצדיק את הליהוק שלו. 

מתוך "קליקבייט" (צילום: Ben King, יח"צ באדיבות Netflix)
באה לתת עבודה. זואי קאזאן ב"קליקבייט" | צילום: Ben King, יח"צ באדיבות Netflix

גם אם היא רחוקה מלהיות יצירת מופת, "קליקבייט" עובדת. הקצב שלה נכון, הדמויות לא רעות והפשע שעומד במרכזה מבליט את ההשלכות האפשריות של האופן בו רבים מאיתנו משתמשים באינטרנט - בצורה אגבית וחסרת אחריות, מבלי לחשוב איך האנונימיות שלנו מאחורי המסך יכולה לזלוג ולהשפיע על החיים שלנו ושל הסובבים אותנו כשאנחנו לא מסתתרים. 

אבל שם נגמרת המשמעות שמעבר: ל"קליקבייט" יש המון הזדמנויות מפוספסות לדון בסוגיות חברתיות חשובות, כמו הקלות בה אנחנו מאמינים שלגברים לבנים יש צד אפל ומתעלל (אולי בצדק). יש בה התייחסויות קלות לדינמיקה הבעייתית בין המשטרה לשחורים בארה"ב או לאיסלמופוביה הרווחת במערב, אבל הן קטנות וחסרות עומק. לא שכל סדרה צריכה לדון בסוגיות האלה - יש מספיק שעושות את זה - אבל זה סאבטקסט מתבקש במקרה של "קליקבייט", שהיה יכול להוסיף רבדים לסדרה ולהפוך אותה לפחות נשכחת. 

גם בהקשר הזה, הפרק האחרון מחפה מעט על אלה שלפניו, כשהוא מתמקד בדמויות שהן לרוב שקופות - בין אם על המסך או בחיי היומיום שלנו. בכלל, אפשר לומר ש"קליקבייט" היא סדרה שמצטיינת בעיקר בקצוות: יש לה פרק ראשון סוחף ופרק אחרון שמצליח לרגש באופן לא צפוי (שוב, בעיקר בגלל אותה הופעת משחק מרשימה ומפתיעה), אבל בין לבין היא לא מצליחה להרשים במיוחד. השורה התחתונה? לא מדובר בצפיית חובה, אבל גם לא בבזבוז זמן.