זו שעה יפה לעלות בה על דראג לראשונה בחייך. אם אתה מספיק מפורסם, תוכל להצטרף לעונת הסלבס של "המרוץ לדראג", שפרק הבכורה שלה שודר בארה"ב בסוף השבוע. אם אתה עוד לא מספיק מפורסם אבל מעוניין להתפרסם, בקרוב ישודר פרק המהפכים השנתי בעונה ה-12 של "המרוץ לדראג", שדורש מהמתמודדות בתוכנית "לברוא" מלכות חדשות בדמותן - בדרך כלל בהשתתפות גברים ונשים שאין להם ניסיון בדראג - באמצעות איפור, עיצוב שיער, בגדים מתאימים וכוראוגרפיה. אל אלה אפשר להוסיף את סרטוני היוטיוב על אנשים שמתנסים לראשונה בדראג ואת פרקי הספיישל הלהטב"קיים בתכניות מהפכים קיימות כדי להבין שמהפכי דראג חצבו, או לפחות חוצבים לנגד עינינו, את דרכם לשיא המיינסטרים.

שלוש מהבוגרות המוכרות יותר מ"המרוץ לדראג של רופול" מובילות את "אנחנו כאן" - בוב, יוריקה ושאנג'לה. בכל פרק הן נשלחות לעיר קטנה ברחבי ארצות הברית כשהן מתניידות במכוניות מקושטות שתואמות את מותג הדראג שלהן (המכונית של בוב מעוצבת כתיק יד, רפרנס שצופי "המרוץ" יזהו בו במקום), וכל אחת מהן מקבלת חניך או חניכה שיהפכו בסופו של דבר למלכות דראג מהממות ובטוחות בעצמן. אחרי ליווי צמוד שאין בו שום הפרדה בין המקצועי לאישי, המלכות החדשות חוגגות את המהפך - והשחרור, שעוד נגיע אליו - במופע משותף באולם מקומי ובשיתוף המנטוריות.

"אנחנו כאן" לא נוצרה, כאמור, בוואקום. היא לא נולדה אך ורק מתוך הסקרנות הטלוויזיונית של HBO (אם כי ראוי לפרגן ל-HBO על הבחירה בפורמט ושידורו. אין הרבה תוכניות דוקו-ריאליטי שמתגאות בבית יוצר יוקרתי כל כך, ואין הרבה תוכניות דוקו להטב"קיות שנראות ומופקות טוב כל כך), אלא מתוך הבנה שיש ביקוש לתוכניות להטב"קיות מחד, ולתוכניות פיל-גוד מאידך. אל השלד העלילתי היעיל שלה, התוכנית הוסיפה גם כמה וכמה אלמנטים מסרטי הקאלט "הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר" ו"קדילאק של סופשבוע" (המוכר יותר כ-"To Wong Foo, Thanks for Everything! Julie Newmar"), ומחזות זמר קולנועיים כמו "Summer Stock" או "White Christmas" ששיאם העלאת מופע של שירה וריקודים, בדרך כלל בחלל קטן ולא מאוד זוהר. אלה דברים שראוי לציין כיוון שדראג טוב הוא גם מעשה של חניכה ולימוד, של חזרה אל רפרנסים ישנים ושילוב בין השפעות תרבותיות שונות.

לכן הדראג הטכני איננו הנושא המרכזי של "אנחנו כאן". היא לא טוטריאל, ולא אכפת לה אם בסופו של דבר בוב, יוריקה ושאנג'לה יצרו דראגיסטיות מרשימות או מוכשרות בצורה יוצאת דופן. היא מתעניינת בדראג כשפה, כחוויה משותפת עם פוטנציאל העצמה עבור מי שמרגיש מודר, מוזר, דחוי, משועמם או לא מובן. בפרק הראשון, למשל, המנטוריות עוזרות למאפר צעיר שעובד בחנות קוסמטיקה מקומית, לאקדמאי שמעוניין להבין יותר לעומק את החוויה הלהטב"קית (זה נכון, כולנו לובשים מחוכים לכל מקום) ולאמא שמרנית שדחתה את בתה אחרי שזו יצאה מהארון כביסקסואלית. ובעוד המאפר מסיים את הפרק כמלכה לא רעה בכלל, עבור שני המשתתפים האחרים ברור שמדובר בחוויה מרגשת, אך חד פעמית.

וזה כוחה של "אנחנו כאן", לטוב ולרע: ההצהרתיות שבדבר. אנחנו כאן, ועכשיו תורכם להיות כאן. היא עוסקת בנראות ובחינוך באופן אקטיבי יותר מאשר "המרוץ לדראג", שבמהותה היא עדיין תחרות בידורית בין אנשי מקצוע. כן, אפשר ללמוד הרבה מאוד מצפייה ב"המרוץ לדראג", אבל אפשר גם סתם לבהות בה כריאליטי קלאסי. "אנחנו כאן", לעומת זאת, היא יצירה דוקואית, וככזו היא תחפש את הסיפור המרגש ביותר. המנטוריות פולשות לתוך חייהם הפרטיים של הנהפכים - הן נכנסות להם לבתים, לחדרים, לסיפורי החיים. הן מתעקשות שילדי הדראג שלהן יגיעו לאמנות הזו מתוך הסיבות הנכונות ויעברו תהליך של השלמה וקבלה עצמית לפני שיעברו תהליך של לבישת מחוך וחבישת פאה.

בהתאם, הסיפור המרגש ביותר מהפרק הראשון הוא זה של אריקה, אותה אם שמרנית שהתנכרה לבתה, היילי אחרי שזו יצאה מהארון. אריקה הבינה את הטעות כשכבר היה מאוחר מדי, אחרי שהיילי עברה לחיות עם אביה, ואם היינו בסרט הוליוודי גדול, כמובן שהיילי היתה מגיעה להופעה, והשתיים היו נופלות זו על צווארה של זו ומשלימות לנצח. זה לא בדיוק מה שקורה ב"אנחנו כאן", וזה יתרון נוסף של התוכנית: כן, היא לוחצת על כל כפתורי הרגש, אבל היא לא מתחייבת לסוף שמח קלאסי. ויפה היה גם לראות את תגובת הנגד הראשונית של היילי, שאמרה בגדול שהיא מעריכה את המחווה, אבל מבינה גם שמחווה היא אירוע שטיבו להסתיים. ואז מה? שוב, בסרט הוליוודי היה די בזה, אבל "אנחנו כאן" מציגה כבר מופע מעודכן יותר של להטב"קיות. אחרי שנים של הכרת תודה, עכשיו מותר וצריך לדרוש יותר מליטוף על הראש.