אווטאר: כשף האוויר האחרון
מים, אדמה, אש, אוויר. הפתיח של "אווטאר: כשף האוויר האחרון" הוא במובנים רבים פסקול ילדותם של דור שלם, של ילידי שנות התשעים שהתחנכו על ברכי כשף האוויר הצנום והשטותניק. אבל העובדה כי מדובר בסדרה חכמה, רבודה, מצחיקה וסוחפת – כל התכונות האלו שגרמו לה להתחבב על דור שלם של חובבי טלוויזיה שנשבעים בשמה עד היום (ובצדק) – הן לא אלו שהופכות את הפתיח שלה לכל כך נפלא.
בפתיח של "אווטאר" אין שיר קליט וריקודים, אלא טקסט קבוע של קטארה, הדמות הנשית הראשית של הסדרה, שמספרת על ההיסטוריה שמובילה אל הנקודה ממנה מתחילה הסדרה. בחמישה משפטים קצרים מסבירה קטארה מאין אנחנו באים, מהו הקונפליקט העיקרי של הסדרה ומהו היעד הסופי. היא מאפסת את הצופים הצעירים (והבוגרים), וממש כפי שבוויזואליה מופיעה מפה שמגדירה את גבולות הגזרה - כך קטארה ממפה את הסיטואציה המורכבת אליה נקלעו הדמויות. הפתיח הזה כובש בפשטות שלו, ממש כמו הסדרה אליה הוא מוביל, והוא מתמצת את מה שהסדרה עושה כה טוב: מספר סיפור, פשוט, חכם ונהדר. (כרמל שטרן)
באפי ציידת הערפדים
מבחינה אסתטית, הפתיח של "באפי ציידת הערפדים" לא היה שונה בתכלית מסדרות אחרות בניינטיז - הוא הראה מונטאז' של הדמויות ורגעי מפתח מהסדרה, ולמרות שהשתנה בכל עונה שמר על כמה מרכיבים עקביים - לפחות פעם אחת באפי נראית אוחזת נשק במבט מאיים, וסוף הפתיח הכיל צעדה משותפת של הדמויות לעבר המצלמה - רעיון שעבר גם ל"אנג'ל". אבל מלבד בחירת אימג'ים מעולה, לפתיח של "באפי" היה נשק סודי - המוזיקה. האגדה מספרת שהיוצר ג'וס ווידון לא אהב את הפתיח המקורי שיצרו עבור הסדרה, ורצה שהמוזיקה תיכתב ותבוצע על ידי להקה, לא מלחיני פתיחים טלוויזיוניים. הוא פנה לכ-10 להקות שהוא אהב באותה התקופה, והם שלחו לו הצעות על גבי קלטות - בכל זאת ניינטיז. המנצחים היו "נרף הרדר" הקליפורניים שפועלים עד היום ועדיין מתבקשים לנגן את הפתיח של באפי בהופעות, לרוב יותר מפעם אחת בערב. אותו קטע אינסטרומנטלי קצבי ומדויק מחזיק נהדר גם היום, ואפילו זכה לקאברים. אגב, הם נאלצו להקליט אותו מחדש לקראת העונה השלישית, כי ההקלטה המקורית נעשתה כל כך בחופזה, שהיא כללה טעויות, ועליהן נאלץ צוות הסדרה להלביש אפקטים קוליים של זאבים ומכשפות, שהפכו עצמם לאייקוניים. (מיכל ישראלי)
בוג'ק הורסמן
למרות שאורכו פחות מדקה, הפתיח של "בוג'ק הורסמן" מזקק את הכאב שאופף את גיבור הסדרה ומניע אותו. לאורך הפתיח, בוג'ק עומד, סטטי, כשעיניו נעוצות בצופים. ההתרחשויות מאחוריו מתחלפות, יום שלם עובר, והוא נותר במקום - עיניו הטרוטות מתעייפות יותר ויותר ככל שחולף הזמן. הפתיח הזה כה מופתי כי הוא מיטיב לתאר דיכאון – דיכאון בכלל ואת הדיכאון של בוג'ק בפרט: התחושה הזו של להימצא פיזית בעולם, אבל להיות מנותק ממנו; לראות את החיים שלך קורים ולהרגיש שאין שום דבר שתוכל לעשות כדי לעצור את הסבל. והסיום של הפתיח לא פחות מרשים: אקורד בלוזי נפלא ועגום, שמוכיח שלפעמים תווים מדברים טוב יותר ממילים. (שרון גולן מאירי)
בטיפול
לך תשרטט את נבכי נפש האדם בשמונים פרקים של חצי שעה. לך תשרטט את נבכי נפש האדם בפתיח של 66 שניות. הפתיח של "בטיפול" לא הצליח לעשות את זה - אף אחד לא היה מצליח - אבל הוא בהחלט מתקרב. כתם דיו, מים, שמות השחקנים והיוצרים. על הדיו משתקפים לרגעים, בהבלחות, זיכרונות של דמויות ונופים. התנועה הופכת מהירה ואיטית, בלי אזהרה מוקדמת, באופן אקראי. והמוזיקה. טה – טה – טם. טה – טה – טם.
"בטיפול" הביאה פתיח שהוא אדיר בפשטותו מחד גיסא, אך מהפנט מאידך גיסא. מסקרן ומסעיר, מוכר אבל זר, מלחיץ דווקא בשקט שלו. הוא דיו על שניתז לתוך מים; הדיו הקבוע – הבלתי ניתן למחיקה – שעושה בדיוק את ההפך מהמהות שלו. הוא לא נשאר במקום אחד, הוא משתנה. משתנה כמו הטבע, כמו העונות, כמו המים. כמו נפש האדם. (כרמל שטרן)
בנות הפאוור פאף
איך הופכים את המילים "סוכר, פלפל, וכל דבר נחמד" לחומר מהסיוטים שלנו? מוסיפים לו שני תווי מינור מלחיצים בחזרתיות, סאונד של צחוק עמום וסילוואטה של גבר רחב בחליפה ללא פנים. הפתיח של "בנות הפאוור פאף" מתחיל בתור אחד הדברים המלחיצים שהראו לנו בתור ילדים, עד שבנות הפאוור פאף מגיעות להציל את המצב, תרתי משמע. המוזיקה הקריפית מתחלפת בתווים מהירים ונחושים, הבנות מופיעות על רקע לבבות אדומים-ורודים וכל הרשעים שמתבלבלים וממעיטים בערכן - חוטפים בפרצוף. זה שהן ילדות קטנות אומר שהן לא יכולות להרביץ, אבל זה כן אומר שהן בדרך להפוך לאחד מלהיטי האנימציה האהובים בכל הזמנים. (כרמל שטרן)
גלי (GLEE)
נשבע לכם ביקר לי שזו לא הטרלה (לפחות לא לגמרי). בין כל הפתיחים שנמצאים כאן, רבים מתוכם באורך של דקה או שתיים, הפתיח של "Glee" הוא היחיד שבקושי מגרד את רף השנייה האחת. לא היה שום דבר חדשני בהחלטה לפתוח את הסדרה המוזיקלית של ריאן מרפי עם שקופית קצרה - מ"בנות" ועד "כפולים", רבות כבר עשו את זה לפניה ואחריה - אבל קריאת ה"Glee" שהגיע כמה רגעים קודם לכן, עם ה"That's what you've missed on", עזרה לה להיות זכירה ומשמעותית בדרכה. חבל רק שהסדרה עצמה לא ידעה מתי להיגמר, בניגוד לפתיח שלה. (רועי אבן)
דברים מוזרים
המינימליזם דורש ליצור כמה שיותר מכמה שמעט, והפתיח של "דברים מוזרים" עובד עם מעט מאוד. כמעט כלום, בעצם: קצת מוזיקה ולוגו. ובכל זאת, כמה אצור בתוך הכלום הזה: אווירה של מתח, קריצה לאייטיז (גם במוזיקה וגם באסתטיקה הצ'יפית של אדום ושחור), רפרנס לסטיבן קינג ולמדיום הספרותי בכלל (הלוגו מעוצב כמו כותרת של ספר) והרבה תחושת ציפייה עמומה שמגרדת מתחת לכל הכלום שמתרחש על המסך בקצב מורט עצבים. דברים יפים. (רחלי רוטנר)
דם אמיתי
הפתיח של "דם אמיתי" נכלל לא פעם ברשימות מהסוג הזה, ואפילו ברשימה שהכותרת שלה היא "פתיחים שהיו טובים יותר מהסדרה עצמה" - ובצדק. בזמן ש"דם אמיתי" הלכה והידרדרה מעונה לעונה, הפתיח נשאר סקסי, מטונף, מפחיד ומרגש - הצהרת כוונות שהתממשה בעונה הראשונה והשנייה ולאחר מכן... קצת פחות. אלן בול, שיצר את הסדרה, אמר שהוא לא רצה מצעד פרצופי שחקנים על המסך, אלא פתיח שיתפוס את רוח הסדרה, וכמה שהוא צדק. עם השיר המעולה "Bad Things" ברקע שהתאים בדיוק, הפתיח של "דם אמיתי" עירבב דת, טבע, סקס ומוות בעריכה תזזיתית ועוכרת שלווה, שיוצרת תגובה פיזית ממש שנעה בדקה וחצי בין חרמנות, גועל ואימה. מה עוד צריך מפתיח? (מיכל ישראלי)
האנה מונטנה
המקור של הביטוי "הטוב משני העולמות" לא ידוע, אבל מקובל לחשוב שהוא גרסה מחודשת של הביטוי "הטוב ביותר מכל העולמות האפשריים" שהוטבע לראשונה במאמר של הפילוסוף וולטר מ-1759. כך או כך, הביטוי הזה ככל הנראה מזוהה יותר מכל עם "האנה מונטנה" שהפכה אותו לאלמותי באמת. הפתיח הזה נכנס לרשימה שלנו כי באמצעותו תבעה הסדרה בעלות בלתי רשמית על ביטוי שנמצא בלקסיקון של כל אדם ממוצע, אבל לא רק – הוא נכנס לרשימה גם כי שיר הנושא הוא אחד משירי הנושא הקליטים והכיפיים ביותר שנוצרו, כי הוא מהווה קפסולת זמן שמכילה בתוכה תקופה שנעלמה, וכי אי אפשר לשכוח את הרגע הזה בסוף הפתיח, במהלכו מיילי דופקת סיבוב והופכת באמצעותו מנערה רגילה לסטארית ענקית. (שרון גולן מאירי)
האקסית המטורפת
על הפתיחים של "האקסית" אפשר לכתוב גם כתבה שלמה. לעזאזל, אפשר לכתוב עליהם מאמר אקדמי או עשרים. הסדרה המופתית הציגה ארבעה קטעי פתיחה – אחד שונה לכל עונה – ולכל אחד ואחד מהם היה מגיע מקום של כבוד בדירוג הזה, בנפרד. אבל למען ההגינות, וכדי שיהיה סיכוי לסדרות נוספות, בחרנו ברשימה רק בפתיח אחד – וכשצריך לבחור את הטוב מבין הרביעייה, אין שום ספק שהפתיח של העונה השנייה זורח מעל כולם כמו כוכב בהיר בשמי הלילה.
"אני רק בחורה מאוהבת", שרה באנץ' (רייצ'ל בלום) על רקע אדום, שמתגלה בתור רקדניות עם דיקט בצורת לב שמודבק להן לגב. "אני לא יכולה לשאת באחריות למעשיי", היא ממשיכה, כשברקע מוזיקה קופצנית וריקודים בסגנון מיוזיקל קלאסי מהמאה הקודמת. "אין לי שום בעיות נסתרות לטפל בהן", מבטיחה כוכבת הסדרה – אך כל מי שצפה בשתי דקות מהקומדיה המוזיקלית יודע טוב מאוד שרבקה משקרת לעצמה ולנו. ואז הרקדניות שרות את שורות המפתח הקליטות: "אומרים שאהבה משגעת אותך, אז אי אפשר לקרוא לה משוגעת... כי כשאתם קוראים לה 'משוגעת', אתם פשוט קוראים לה 'מאוהבת'", ובזמן שהלבבות מציירים תמונה של ג'וש צ'אן, הגבר שאליו באנץ' אובססיבית – היא קורעת את התמונה עם הפרצוף וצועקת "בלאם!". זה שיר קליט ברמה מזעזעת, זה ביצוע כיפי להחריד, וכל המתיקות והדביקות מעמעמות את החדות המובנית שלו ומסתירות עד כמה הפתיח הזה מודע לעצמו, ציני וחכם. 10/10. ואם עוד לא השתכנעתם – תלחצו פליי, כי למרות שאפשר לכתוב עליו גם מאה כתבות – האמת היא שהפתיח הזה פשוט מדבר בעד עצמו. (כרמל שטרן)
היה היה
חושך גדול, מפץ גדול, לבה מותכת. יצור ימי מצמיח רגליים, עולה ליבשה, מטפס על עץ, משנה צורה מדמוי לטאה לדמוי פרימט, ואז קופץ מהעץ בחזרה אל הקרקע כשהוא עומד על שתיים. כמה צעדים קדימה והנה הוא אדם שבידו חנית, ואז סדרה של כלי עבודה. עכשיו חוצה את הפריים צבא רכוב ואחריו צבא נוסף, מושט. אנחנו רואים אנשים בונים קתדרלות, מציירים יצירות מופת, מובילים מהפכות, ממציאים כלי רכב ואפילו מתנתקים מכוח המשיכה, רגע לפני שהמון זועם רודף אחרי חללית שנמלטת מכדור הארץ, שמתפוצץ מאחוריה לאבדון.
העובדה שכך נראה הפתיח של סדרת ילדים היא פשוט בלתי נתפסת, ובכל כך הרבה מובנים: כי זה עד כדי כך חילוני, כי זה עד כדי כך פסימי, כי זה עד כדי כך יפה. כשיוהאן סבסטיאן באך כתב בתחילת המאה ה-18 את הטוקטה ופוגה ברה מינור היו לו מן הסתם דברים אחרים בראש, אבל יוצר "היה היה" אלבר בארייה עיצב ב-1978 פתיח שלא נופל בגאוניותו מהמוזיקה שמלווה אותו. וכאילו, זה פאקינג באך. (תומר קמרלינג)
הכל נשאר במשפחה
השיר Those Were the Days נכתב במיוחד עבור "הכל נשאר במשפחה". אין שום דבר יוצא דופן במוזיקה שנכתבת במיוחד לטלוויזיה, אבל בואו נעצור רגע לחשוב על החזון: ליוצר הסדרה נורמן ליר היה כל כך ברור לאן הוא הולך שהוא הזמין אצל לי אדמס (מילים) וצ'רלס שטראוס (לחן) שיר פתיחה רק כדי שיזויף למוות בקולותיהם של שני הגיבורים שלו, ארצ'י (קרול אוקונור) ואדית (ג'ין סטייפלטון) באנקר.
ארצ'י בנקר מוזכר בשנים האחרונות בכל מיני הקשרים, רובם ככולם באזורי השיח על תרבות הפי.סי ו/או על מצביעי הימין האמריקאי; לא יזיק להזכיר מדי פעם אותו ואת הסדרה גם בהקשר הישן והטוב של טלוויזיה מעולה. אין כתיבה תובענית יותר מכתיבה של סיטקום במובנו הקלאסי, סיטקום עם קהל שאמור לצחוק כל 30 שניות, ובהקשר הזה אין קלאסית יותר מ"הכל נשאר במשפחה". הסדרה שגרמה לדור שלם של צופים לזמזם לעצמו זיופים. (תומר קמרלינג)
הסופרנוס
סביב הפתיח של "הסופרנוס" יש כל מיני "הידעתם". הידעתם שאת שיר הפתיחה, Woke Up This Morning, מבצעת להקה בריטית ששמה Alabama 3, אבל באמריקה היא נקראת A3 כי להקת הקאנטרי אלבמה תבעה אותה בעוון פלגיאט? הידעתם ששוט קצרצר שבו נראים מגדלי התאומים דרך מראת הרכב של טוני סופרנו, בדיוק כשעולה הקרדיט של לוריין בראקו (ד"ר מלפי), הוסר מהפתיח מיד לאחר פיגועי 9/11? הידעתם שיוצר הסדרה, דיויד צ'ייס, תכנן במקור לפתוח כל פרק בשיר אחר, אבל ההתלהבות ממה שאנחנו מכירים היום כפתיח של הסופרנוס שכנעה אותו לרדת מזה?
כל ההידעתם האלה ידועים כי אנשים התבאססו ועודם מתאבססים על הקליפ הקצר הזה שהח"מ עדיין מנגן בראש על אוטומט בכל פעם שהוא שומע את האות של HBO, קליפ שאין בו כלום חוץ מגבר שנוסע את הרוטינה היומית שלו, אבל איכשהו מסכם את הגדוּלה של "הסופרנוס": היא תמיד הייתה סדרה על גבר שעובד במאפיה, דגש על גבר (ובעצם גם על עובד), לא על "ראש משפחת פשע" אלא על אדם שמתמודד. כתיבה מוּנעת-דמות קוראים לזה, וכמה הולם שזה מתחיל מ-1:45 דקות של גבר מתנייע. (תומר קמרלינג)
הפיג'מות
מעין זחל דבורתי עם פרצוף אנושי רחב מהממוצע שר על שלושה גברים בפיג'מות "הם לא כל כך יפים, אני יודע". זה נשמע כמו טריפ מעוות למדי, אבל תכל'ס זה פסקול הילדות שלנו. השילוב של השיר הנפלא של יוני בלוך, האנימציה הבסיסית בצבעים מדבריים והפרצופים המודבקים בפוטושופ גרוע הם כל מה שהסדרה הזו מנסה לשדר: אנחנו חבורה של מוזיקאים כושלים מנתניה שממש רוצים להיות פיקאסו, אבל יוצא לנו יותר ספר צביעה לילדים. חוץ מהשיר; בעולמות שירי הפתיחה, השיר הזה הוא פאקינג בטהובן. (כרמל שטרן)
וונדה-ויז'ן
כן, אוקיי, שמענו. אנחנו נמצאים כרגע ב"תור הזהב של הטלוויזיה". קשה להכחיש את זה, במיוחד בתקופה שמייצרת לנו כל כך הרבה סדרות חכמות, מרגשות ומופלאות – אבל יש דברים שניתן להעריך רק ממרחק הזמן, וקשה לראות את גדלותם וגאוניותם ברגע האמת.
"וונדה-ויז'ן" היא אמנם סדרת ספין אוף כחלק מהיקום הקולנועי/טלוויזיוני של מארוול – אבל לפני כל אלה, היא שיר אהבה לטלוויזיה, ובאופן ספציפי יותר, לקומדיות טלוויזיוניות. כמעט כל פרק שלה התחיל עם פתיח אחר, שהוא הומאז' לעשור אחר בהיסטוריה של הסיטקום; ביניהם היא הציגה מחוות ל"משפחת בריידי", "מעשי כשפים", "המופע של מרי טיילר מור", "מלקולם באמצע" וסדרות רבות נוספות. העשייה המדויקת, הלוק-אנד-פיל הנוסטלגי והמוזיקה הקליטה עשו עבודה פשוט גאונית ויוצאת דופן בכל קנה מידה. (כרמל שטרן)
זאת וזאתי
וב-40 שניות בודדות תותית ומלעיל היו לאייקון. הפתיח עצמו הוא מונטאז' ערוך היטב של קטעים נבחרים מהסדרה, כמו רוב הפתיחים הקלאסיים, אבל זה השיר עצמו – בביצועה היפהפה של ספיר סבן – שרשמית ממסגר את שתי הדיוות שלנו כזוג אפי מאגדה קסומה על שתי חברות שחלמו להיות זמרות, ונכשלו באופן מזהיר. לשתי הכוכבות – אושרית סרוסי וגיתית פישר – יש את המסוגלות ללהטט בשפה העברית בצורה נטולת מאמץ ולחלץ ממנה את הביטויים הכי מצחיקים שמעולם לא חשבת שיכולים בכלל להיאמר. מי חשב על הכריזמה של דגי מקרל? כמה פעמים שמעת בטלוויזיה את ראשי התיבות "קב"ה" נאמרים כמילה אחת? שיר הפתיחה הזה הוא הבטחה מהממת לכל מה שיבוא לאחר מכן; הסיומת שבה תותית מאחלת "ערב טוב מועצה איזורית עמק חפר" ומילעל נוזפת בה "את רואה שאני בפריז, נכון?!" היא בכלל רגע קסום בפני עצמו. (זוהר אורבך)
זגורי אימפריה
לא הייתי מעביר קדימה את הפתיח של "זגורי אימפריה". באמצע העשור שעבר לא הייתה אפשרות פשוט לדלג בלחיצת כפתור על הפתיח, אבל זו לא הסיבה היחידה: לא העברתי אותו כי הוא היה עוצר נשימה. דווקא בגלל שהוא היה יותר פשוט מפשוט. כל הדמויות הראשיות מוצגות בקלוזאפ, אחת אחרי השנייה, כשאלומת אור שוטפת את פניהן. בלי להתאמץ, בלי שיר פתיחה קליט. זה מהמם, בין השאר בגלל שהפתיח הזה מסתמך על המשאב הכי דרמטי שיש לשחקן: הפנים האנושיות. העיניים של עוז זהבי, הנוכחות המחשמלת של שרה פון-שוורצה, החיוך המתוק של דניאל סבג (אבישי). והטריק הוויזואלי, שגורם לכולם להיראות כמו חשודים במסדר זיהוי, "זגורי" מבהירה לנו שלא מדובר בעוד דרמה משפחתית חביבה, אלא בסיפור משמעותית פחות תמים מזה. (זוהר אורבך)
חתולי הרעם
בעשור שבין אמצע האייטיז לאמצע הניינטיז, פתיחים של סדרות אקשן מצוירות היו הדבר הכי מרגש שילדים בני שמונה היו יכולים לחוות. בין אם זו הייתה סדרת אנימה יפנית או קשקוש אמריקאי מבוסס-קומיקס, הפתיחים האלה העיפו על המסך ברקים ופיצוצים, דמויות עושות סלטות וחיתוכי מצלמה מהירים שהיו סכנת אפילפסיה בפני עצמה, מותירים אותנו מתנשמים ומתנשפים בזמן שהלוגו חותם את הטירוף ונוחת בבום על המסך. ואז היה מתחיל הפרק, שוט רגוע של סלון המפקדה שם הגיבורים משוחחים בנחת על התכנית שלהם להילחם ברעים. אנטיקליימקס של החיים. אף סדרת אקשן לא השתוותה לרמת האדרנלין שהפתיח המשוגע שלה הבטיח, הוא היה יצירה נפרדת, בן חורג, קליפ קצר שמראה לנו למה הדמיון שלנו מסוגל.
אני זוכרת את הפתיח של "חתולי הרעם" בתור הטופ של היפעה הזאת, סיקוונס של דקה ומשהו שקיפל בתוכו את כל העוצמות והיופי של חיי פנטזיה חסרי מעצורים. מתחיל בקרן אדומה שמתפוצצת, לא ברור למה אבל יאללה פיצוצים, ממשיך בתצוגת תכלית מרהיבה של כל היכולות הגופניות של חתולי הרעם החטובים (אלוהים, הסלטה של צ'יטרה), מצולם בהיפראקטיביות ומלווה במוזיקה מסעירה ואורות מהבהבים שסיממו לי את המוח וגרמו לי להרגיש, למשך דקה ומשהו, שהכול אפשרי ונפלא ורב עוצמה. ואז הפרק התחיל עם חתולי הרעם יושבים בחצר ומקשקשים על המזימה האחרונה של מומרה. והחיים שוב היו אפורים. (רחלי רוטנר)
יורשים
על פניו, הפתיח של סדרת המופת הנוכחית של HBO הוא סתם עוד שילוב בין מוזיקה קליטה לתמונות ארכיון משפחתיות - "טרנספרט" כבר עשתה את זה, גם "רפאליס". אבל מה לעשות, נעימת הפסנתר הבלתי-ניתנת-לדילוג של זוכה האוסקר ניקולס בריטל מתעלה על כל מקבילותיה, והשינויים הקטנים שמתבצעים מפעם לפעם בטח שלא מזיקים. תנסו לשים לב לכותרות שרצות על מסך רשת ATN כשתחזרו אליה לסיבוב שני או שלישי. (רועי אבן)
משחקי הכס
נכון, גם לסדרות אחרות היו פתיחים שהתחלפו מדי פרק, אבל זה של "משחקי הכס" (שהציג את מוקדי ההתרחשות של הפרק באמצעות מפה תלת-מימדית של ווסטרוז) ייתר את כל מה שבא לפניו, והציף רף בלתי אפשרי לכל מה שהגיע אחר כך. ממנגינת ה"טו-דום, טו-דו-דו-דום, טו-דו-דום" המיתולוגית שהצליחה לשים את "מלחמת הכוכבים" בכיס הקטן ועד לשפה הגרפית המושקעת שטרם נראתה כמותה, הפתיח של "משחקי הכס" הוא יצירת מופת של השקעה ותשומת לב לפרטים, אולי אפילו יותר מהסדרה שהתחילה מיד אחריו - ולכן גם נכנס לפרויקט 25 ההתחלות הכי יפות בתרבות שלנו. אצלו, אם תהיתם, אי אפשר למצוא כוס קפה של סטארבקס. (רועי אבן)
משפחת סימפסון
אחרי 33 עונות באוויר – ליתר דיוק 33 מינוס פרק, כי הוא הופיע לראשונה רק בפרק השני - העובדה שהפתיח הזה עדיין אהוב ומצוטט היא בערך כל מה שצריך לדעת עליו. וכן, זה אותו פתיח; נכון שהוא עבר שינויים עם השנים, חלקם מוכרים ומדוברים (ע"ע הטקסט המשתנה שכותב בארט על הלוח) ואחרים בקושי זכורים (הפתיח צויר לגמרי מחדש בעונה השנייה ואז שוב כשהסדרה עברה לשידור באיכות היי-דפנישן, הזכרתם?). נכון גם שהיוצר מאט גריינינג אוהב להשאיל את הפתיח לטובת פרודיות (זוכרים את הטייק של הסימפסונס על "שובר שורות?") או הופעות אורח (למשל זו של הבמאי גיירמו דל טורו, שהפך את הפתיח למיני-סרט אימה באחד מפרקי העונה ה-22), אבל רבאק: 33 עונות.
כדי שמשהו ייראה שוב ושוב בלי לעצבן ובלי להימאס הוא חייב להיות relatable, מילה שאין לה מקבילה סבירה בעברית, אבל נתפשר על "מעורר הזדהות". וגריינינג אכן יצר משהו מעורר הזדהות תמידית, אולטרה-relatable. זה הקסם של "משפחת סימפסון" מהעונה הראשונה ועד ה-33, מהפתיח ועד הטפחות. (תומר קמרלינג)
ניתוק
אחת הנציגות הכי צעירות ברשימה, אם כי אפשר להמר בזהירות שהיא תיזכר כאן שנים קדימה. האנימציה המושקעת, אסתטית כמעט כמו עיצוב התפאורה של הסדרה עצמה, מלווה את מארק ס. (אדם סקוט) בין מסדרונות תאגיד לומון והתודעה האנושית בכלל. אבל "ניתוק" היא לא סתם סדרה - אלא סדרת תעלומה משובחת, וכשעוד פרט נחשף בעלילה מתברר לרוב שהפתיח כבר רמז לנו על כך. אז למה יש כל כך הרבה מארק-ים בספל? ומה נסגר עם הנוזל השחור שמופיע גם בפתיח וגם אצל אירווינג? השאלות האלה יישמרו לעונה הבאה. (רועי אבן)
נני
כשאת סדרה ילדותית, מיושנת, מטופשת ואיקונית, האם יש פתיח מושלם יותר עבורך מסיקוונס מאויר בסגנון קריקטורות ישנות, מלווה בשיר ילדותי ועלילה מטופשת עם וייב איקוני? אפשר לאהוב או לשנוא את "נני", אבל לא הייתה דרך טובה, מדויקת ומסוגננת יותר לבשר על תחילתה מאשר הפתיח הזה. ואם הצחיק אתכם הקטע שבו כולם עולים בעשן בסוף השיר, הסדרה הזאת לגמרי בשבילכם. (רחלי רוטנר)
סאטרדיי נייט לייב
מוזיקת החצוצרות הכי ממכרת על המסך, צילומים יפהפיים של ניו יורק ותמונות פורטרט מרהיבות של המנחים והאורחים המוזיקליים: הפתיח של "סאטרדיי נייט לייב" הוא מוסד תרבותי חשוב עוד מימי הסבנטיז. יש לא מעט סיבות להתעסק בו (העיצוב שמשתנה כל כמה עונות, הרגע שבו חבר קאסט עולה ממחלקת ה-featuring למגרש של הגדולים), אבל בסוף הוא משרת מטרה אחת עיקרית: בוסט של אנרגיות לקראת אחת התוכניות הכי כיפיות על המסך, תואר שעליו היא שומרת כבר קרוב לחמישה עשורים. (רועי אבן)
עקרות בית נואשות
מהר מאוד הבינו ב"עקרות בית נואשות" שתם עידן הפתיח הארוך והמסוגנן, ושקופית קצרה עם כותרת הסדרה מספיקה עבור הקהל. אבל בעונות הראשונות (והאדירות) של הסדרה, כל פרק נפתח במונטאז' יפהפה שמציג – דרך איקונות פופ, החל מחוה אימנו וכלה בציורים של רוי ליכטנשטיין – איך לאורך ההיסטוריה נשים נתקעו עם ילדים צווחים וגברים מעפנים שלא עזרו להן. בסדרה שמהר מאוד הייתה כל מה שבנאלי בטלוויזיה שלנו, הפתיח המקורי של "עקרות בית" היה טיול פופי ואמנותי בין כל הדרכים שבהן נשים הוצגו עד עכשיו בתרבות הפופולרית. הוא אמנם נחתם בתמונת יח"צ מזוויעה ומגושמת של כל עקרות הבית הנואשות, אבל עד השקופית האחרונה, מדובר בדרך אמנותית ולא מובנת מאליה להכין את הצופים לשעה של סקס, אלימות וריכולים בוויסטריה ליין. (זוהר אורבך)
פיסמייקר
עצרו הכל, נמצא הפתיח הטלוויזיוני הטוב ביותר בכל הזמנים, לרבות העתיד.
"פיסמייקר" – הספין-אוף ל"יחידת המתאבדים" ששודר השנה ב-HBO Max – היא אולי הפנינה הטלוויזיונית הנסתרת הכי נוצצת של העשור עד כה, הברקה שמעטים מדי ראו ומעט מדי דובר עליה. ג'יימס גאן, שהגאונות הקומית שלו הוכחה בסרטי "שומרי הגלקסיה" והיכולת שלו ליצור אלימות גרפית-גרוטסקית למבוגרים בלבד הוכחה באבוה ב"יחידת המתאבדים", קיבל כאן קארט בלנש להשתולל, והוא אכן משתולל – עם בדיחות "אני לא מאמין שהן הלכו לשם", עם אלימות משובבת נפש ועם וייב שאיכשהו מצליח ממש לגעת למרות או לצד כל הנ"ל. ועדיין, הכי גאוני זה הפתיח. 97 שניות של ריקוד מטורלל בביצוע רציני מוות של כל צוות השחקנים, עם Do Ya Wanna Taste It של הרכב הגלאם מטאל הנורבגי וויג וואם ברקע – אצל כל אחד אחר זה היה יוצא מתאמץ, זה אפילו *נשמע* מתאמץ כשכותבים את זה. רק לג'יימס גאן זה יצא משהו להריץ בלופ. (תומר קמרלינג)
פלורנטין
האם "פלורנטין" עוברת את מבחן הזמן? בהתחשב בסטנדרטים הגבוהים של טלוויזיה ושל משחק בטלוויזיה כיום, לא בטוח. מה שכן, חוויית החיים שמתארת הסדרה היא על זמנית (לפחות כל עוד תל אביב תמשיך ותשמור על מעמדה). חוויית החיים הזו מגולמת בצורה מושלמת בפתיח של הסדרה, שהוא נוסטלגיה טהורה אבל בו בעת עדיין רלוונטי. הפתיח מציג טיפוסים שהם עדיין מעוררי הזדהות ורחובות שהם עדיין מוכרים, למרות שעברו מאז עלייתה למסך של "פלורנטין" מעל לעשרים שנה. הדובדבן שבקצפת הוא שיר הנושא של "פלורנטין", "מכה אפורה" של להקת מוניקה סקס, שמילותיו שגורות בפיהם של כל תושבי ישראל עד היום. הוא הגיע למעמד של אייקון תרבות ומכל הסיבות הנכונות - שכן הוא תופס בדיוק את ההרגשה של להיות צעיר ונרגש שמתחיל את החיים בעיר הגדולה. (שרון גולן מאירי)
קבלו אותי (Please Like Me)
האהבה שלו לאוכל היא פחות או יותר הדבר היציב ביותר בחייו של ג'וש, גיבור "פליז לייק מי". לאורך ארבע עונותיה של הסדרה הוא מתמודד עם שברונות לב, חברים שנעלמים ועם הגרוע מכל – המוות; המטעמים מעשה ידיו נוכחים גם ברגעים היפים של חייו וגם ברגעים העצובים ביותר, והם אלה שמלווים גם את הפתיח של הסדרה – שבכל פרק משתנה בהתאם למאכל שבחר ג'וש להכין באותו היום. מדובר במופע אסתטי משגע ומעורר תיאבון, אבל הפתיח לא מסתכם רק בזה. שיר הנושא של הסדרה הוא " I'll Be Fine" של ההרכב המוזיקלי "Clairy Browne & the Bangin' Rackettes" והוא בחירה מעט מתעתעת ולכן גם מבריקה: הקצביות הכיפית שלו עומדת בניגוד לדכדוך שנוטה לו הסדרה לעיתים. וגם בניגוד למילים שמלוות את המנגינה העליזה: "אני משאיר/ה את ה'יותר טוב' מאחור, אני אהיה בסדר", שרומזות על הטלטלות שיעבור הגיבור, על הייאוש הקל אבל גם על האופטימיות. (שרון גולן מאירי)
קרובים קרובים
משהו שם פשוט נכון, נכון? זה מתחיל בנעימת הפתיחה שהלחינה נורית הירש, כנראה הטובה מסוגה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית (ובוודאי בהיסטוריה של הטלוויזיה החינוכית), וזה ללא ספק גם עניין של בימוי ועריכה: פתיח מהודק (בסך הכל דקה) שמצליח להציג את כל גלריית הדמויות של הסדרה בלי להשקיע מאמץ מיותר בלגרום להן להיראות מצחיקות; נדמה שמטרת המשימה כאן הייתה לגרום להן להיראות חיוניות, חינניות. הנונשלנטיות הזו הייתה כמעט מהפכנית במונחים של טלוויזיה מתחילת האייטיז, ומגיע קרדיט עצום לבמאי יצחק שאולי וליוצרים ב. מיכאל ואפרים סידון על העניין הזה.
האמת היא שמשהו היה פשוט נכון בכל האופן שבו טיפלה "קרובים קרובים" במשפחתיות הישראלית בפרט ובישראליות בכלל. הגיוני שהנס הקומי החד פעמי הזה יבוא בילט-אין עם פתיח שכוחו עדיין יפה להוציא חיוך מכל ישראלי עם מספיק פז"ם בשביל לזכור אותו. (תומר קמרלינג)
שקרים קטנים גדולים
מייקל קיוונוקה הוא מסוג הזמרים האלה שאנחנו לא מכירים את שמם אבל בהחלט מכירים את שיריהם. השיר שלו "Cold Little Heart" יצא לראשונה בקיץ של שנת 2016 ולא זכה לתשומת לב מיוחדת, אבל הגיע למעמד של להיט בזכות הפיכתו לשיר הנושא של הסדרה הפופולרית ועמוסת הכוכבות "שקרים קטנים גדולים". הסדרה עלתה למסך בשלב בו פתיחים של סדרות כבר החלו להתקצר, ועל כן הבחירה לשלב בפתיח שיר של ממש, ולא נעימה, לא הייתה בחירה מובנת מאליה - אבל היא בהחלט התגלתה כמשתלמת עבור כל המשתתפים (הזמר, הסדרה והצופים). שירו של קיוונוקה ליווה בצורה מושלמת את הנופים המדהימים של מונטריי ואת פרצופיהן המיוסרים של הגיבורות הנוהגות, והאמת? הצפייה המחודשת בפתיח הנוגה והמסקרן של "שקרים קטנים גדולים" עשתה לנו חשק לחסל פעם נוספת את הסדרה בבינג' חסר תקנה. אם זה לא סימן שמדובר בפתיח מצוין – אז אנחנו לא יודעים מה כן. (שרון גולן מאירי)